האוורסט ירד מגדולתו

50 שנה בדיוק אחרי שההר הגבוה בתבל נכבש על ידי האדם, זכה המקום לתואר "המזבלה הגבוהה בעולם". למרות זאת, חגיגות היובל בעיצומן

לפני 50 שנה נשבר מיתוס. ב-29 במאי 1953, בשעה 11:30 בבוקר, נכבשה פסגת "האלה האם" ברגליהם של בני האדם. ההר, שהיה ידוע בשם "פיק 15", עד שבשנת 1865 הוחלף שמו ל"אוורסט" (על שם סר ג'ורג' אוורסט, ראש מחלקת המדידות הבריטית באיזור), מתנשא לגובה של 8,850 ,מטר והוא הגבוה ביותר בעולם.

מאות שנים הרימו תושבי נפאל, טיבט והודו את מבטם למרומים ולא יכלו לראות את המקום שבו נושקת פסגת ההר את השמים, עד שאדמונד הילארי מניו-זילנד וחברו למסע, טנזינג נורגאי, בן שבט השארפה מנפאל, הצליחו להגיע לפסגה במסגרת משלחת בריטית, והיו האנשים הראשונים שהשקיפו על העולם מנקודת תצפית שלא היתה לאיש לפניהם.

"הפלנו את הממזר", אמר הילארי בגאווה לחבר המשלחת, ג'ורג' לאו, שקיבל את פני הצמד בדרכם בחזרה. "אי-אפשר לומר שקפצנו ורקדנו והנפנו ידיים באוויר", הוא סיפר בשעתו בריאיון לכתב ה"לייף". "היינו פשוט עייפים מדי ולא התפנינו לחגיגות".

 

עשרות דרכים למות

 

עכשיו החגיגות בעיצומן. בחודש האחרון הגיעו לנפאל 25 משלחות, שמחכות למזג-האוויר המתאים כדי לטפס על ההר מצדו הדרומי. מספר רב יותר של משלחות הביעו את רצונן לטפס אל הפסגה מהמדרון הצפוני, הנמצא בטיבט. לכולם חשוב לסיים את המשימה בזמן, כדי להספיק להגיע לחגיגות היובל, שייערכו בקטמנדו ב-29 במאי. אבל נכון לעכשיו, מזג-האוויר לא פועל לטובתם, והם תקועים במעלה ההר ומחכים שהרוחות ישככו.

"אנחנו מעריכים שכ-400-500 אנשים רוצים לעלות השנה לפסגה, במסגרת חגיגות היובל, פי שניים מהממוצע בשנים רגילות", הודיע נציג "איגוד מטפסי ההרים" בנפאל.

ב-50 השנים האחרונות הצליחו 1,200 בני-אדם לחזור על המבצע של הילארי ונורגאי. 175 אחרים מצאו את מותם על ההר בניסיון לכבוש את הפסגה. ממשלת נפאל שלחה הזמנה רשמית לכל מי שאי-פעם הגיע לפסגה לבוא להשתתף באירוע, שבמסגרתו יעניק מלך נפאל, גיאננדרה, מדליות מיוחדות לכל הבאים. אדמונד הילארי, היום בן 83, אמור לקבל תואר "אזרח כבוד של נפאל", אבל הוא יעמוד שם לבדו. נורגאי, שותפו למסע, שזכה לכינוי "נמר השלג", מת בשנת 1986.

מה גורם לאנשים לקום יום אחד ולהחליט לטפס על הפסגה הגבוהה בעולם? אחרי הכל, יש עשרות דרכים שבהן יכול אדם למצוא את מותו במהלך ההרפתקה. "אפשר למות מקור, ליפול, להיקבר מתחת למפולת שלגים, לגווע ברעב, למות מתשישות, להיפגע מסלע מידרדר, מגושי קרח נשברים, מחוסר חמצן וממחלת גבהים הגורמת לבצקת בריאות ובמוח", מונה אותן רוברט מקפארלן, מחבר הספר "הרים שבנפש", שיצא לאור לרגל חגיגות היובל ועוקב אחר ההתפתחות של המשיכה בין האדם אל ההר במהלך ההיסטוריה.

התשובה הידועה ביותר לשאלה הזאת ניתנה על-ידי ג'ורג' מאלורי, הראשון שניסה למצוא דרך לפסגת האוורסט ב-1921. "כי הוא שם", אמר האיש ששנה מאוחר יותר ניסה שוב, ובסופו של דבר נעלם בדרך לפסגה ב-1924 בניסיון השלישי שלו (גופתו נמצאה על ההר ב-1999, כשהוא עדיין חובש את משקפי השלג ואוחז במד הגובה).

 

טיפוס לעשירים בלבד

 

היום כבר לא שואלים. האוורסט הוא כבר לא המקום הנידח ביותר בעולם וכבר לא נחשב למקום מושבה הבלעדי של "האלה האם", כפי שהוא נקרא בתחילת המאה בפי תושבי נפאל וטיבט. ההילה המסתורית שאפפה את פסגתו המושלגת התפוגגה מעט עם מאות ההרפתקנים הנועזים (והעשירים) שמגיעים מדי שנה למרגלות ההר. הטיפוס לאוורסט, חשים המקומיים, הפך לספורט אתגרי הפתוח לכל מי שיכול למצוא נותני חסות מתאימים, או שיש בידו האמצעים לרכוש ציוד משוכלל ולשכור צוותי מלווים מנוסים.

לדברי נציג משרד התיירות בנפאל, מתוך 25 המשלחות שמתכוננות לטפס בימים אלה לפסגה, לפחות חמש הן "מסחריות", כאלה שחבריהן שילמו כסף רב כדי שילוו אותם עד הפסגה. "אין לנו שום התנגדות לזה, אנחנו מעוניינים שאנשים יגשימו את חלומם", אמר אנג פורבה שארפה, סגן נשיא "איגוד מטפסי ההרים", בנפאל. וכמובן, יתרמו בכך לכלכלת המדינה.

בשנות ה-70 הוקם שדה-תעופה בלוקלה, המאפשר למטפסים להגיע בטיסה לבסיס ממנו יתחילו את הטיפוס. ניסיון מוקדם אינו חיוני. "המטפס צריך להיות בכושר גופני סביר, אבל אנחנו עורכים במקום אימונים לכל מי שמעוניין לשפר את הכושר", אומר סומאן פאנדי מאיגוד סוכני התיירות המתמחים בטרקים בנפאל. "זה יכול לקחת שבוע או שבועיים, תלוי ברמת הכושר של הלקוח. המטפסים יצטרכו להקדיש לפרויקט לפחות 75 יום מרגע הגיעם לקטמנדו ועד החזרה מההר. ואם הם זקוקים לאימונים מוקדמים, זה ייקח זמן רב עוד יותר".

לדברי פאנדי, עבור 50 אלף דולר יטפלו התושבים המקומיים בכל הסידורים הנדרשים - מדמי טיסה ללוקלה ועד לרכישת אוהלים, מזון, סבלים ומדריכים מבני השארפה. הצפיפות על ההר לא מוצאת חן בעיני המטפסים הוותיקים. יש ביניהם, שרואים בכך את הגורם המרכזי לעלייה במספר מקרי המוות על המדרונות (בשנת 1996 נהרגו 15 בני אדם במהלך טיפוס על ההר).

ועם המטפסים מגיע גם הזבל. במשך השנים הצטברו על מדרונות ההר ערימות של מכלי חמצן, אוהלים, סוללות, סולמות, בלוני גז ושאר חלקי ציוד שנשאו אתם המטפסים לפסגה. "ההערכות על כמות האשפה שנשארו על ההר נעו בין 290 ל-1,115 טון", אמרה בשנת 2000 ג'אנקו טאביי מיפאן, האישה הראשונה שכבשה את פסגת ההר, שכבר זכה לתואר המפוקפק "המזבלה הגבוהה ביותר בעולם". במהלך השנים נערכו מספר מבצעי ניקיון על ההר, בשיתוף משלחות מרחבי העולם. "יש אנשים שמשאירים ציוד מאחור בגלל עצלנות", אמר ג'מלינג נורגאי, בנו של כובש ההר, שרשם לעצמו כבר מסע מוצלח אחד אל הפסגה. "עבור אחרים זה יכול להיות עניין של חיים או מוות".

בשנת 96' נרתמה ממשלת נפאל למשימת הניקיון וחוקקה חוק המחייב את כל משלחות המטפסים להחזיר איתן את ערמות הזבל שלהן. יש אפילו "פיקדון אשפה" בסך 4,000 דולר, שמוחזר למטפסים אם הביאו הוכחות לכך שכל שיירי הציוד שלהם חזרו אתם מהמסע. "אנחנו מתכוונים לנקות את השאריות במהלך חגיגות היובל", אמר בוב הופמן, מטפס הרים מארצות-הברית המפקח בימים אלה על מבצע הניקיון, "ואז נוכל להודיע לעולם כולו שהאוורסט שוב נקי".

 

הכתבה המלאה התפרסמה במוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות