"אני לא מתייאש", אמר אתמול אריאל שרון, אבל פניו הסגירו ייאוש. גל הפיגועים הנוכחי מותיר אותו ללא תשובה. האופציות הצבאיות מוצו, פחות או יותר. מה הוא יכול לעשות? או לאמץ פעולות קיצוניות שהוא לא מאמין בתועלתן, או לעשות מה שעושים כולנו, בחירוק שיניים: לספוג, לספוג ושוב לספוג.
הטרור איננו מכת טבע. יש מי שמתכנן אותו. יש מי שמגייס ומממן ומבצע. משום כך קשה כל-כך להוריד את הראש ולהשלים עם המחיר שהוא גובה בדם, ברכוש ובהפרת שגרת החיים. גל הטרור האיסלאמי הוא חלק מתופעה עולמית שישראל, והכיבוש, ממלאים בה רק תפקיד משני. שטות היא לתלות את האחריות המוסרית לטרור בשרון ובממשלתו. לטרור אחראים מחולליו, המסיתים, המשלחים, המבצעים.
אבל מותר לצפות משרון שיתמודד עם הגל העכור הזה ברצינות. הרי לשם כך נבחר, ומשום כך סולחים לו הבוחרים על שורה של הסתבכויות פוליטיות ומשפחתיות שהיו מזעזעות את כסאו של כל ראש ממשלה אחר. מה גם שמה שקרה ביומיים האחרונים לא יכול להפתיע אותו. הוא ידע שהקמת הממשלה הפלסטינית החדשה תהיה זרז משמעותי לחמאס. הוא ידע שסיום הלחימה בעיראק יוצר רקע לגל טרור עולמי. והוא ידע שהתמיכה בטרור ברחוב הפלסטיני לא פחתה כהוא זה.
ההכנות של שרון לחידוש הטרור היו עמוסות בסתירות פנימיות. הוא אימץ את מפת הדרכים אף שהתנגד ליעדיה. הוא תמך בהקמת ממשלת אבו-מאזן אף שלא האמין שתילחם ביעילות בטרור. מכיוון שלא האמין בה, סירב לרפד את הקמתה בשינויים משמעותיים במדיניות הכיבוש. בפגישה עם הפמליה הפלסטינית במוצאי שבת הוא פיזר הבטחות נאות לגבי העתיד, שום דבר כרגע. ממשלת אבו-מאזן נולדה חלשה. ערפאת ושרון דאגו, כל אחד על פי דרכו, שתהיה מסורסת.
בקדנציה הקודמת אפשר היה להאשים את האגף השמאלי בממשלה בגלי טרור: הטענה היתה שפרס, או פואד, אילצו את שרון להתאפק. אבל עכשיו אין בממשלה אגף שמאלי: שרי שינוי סוגדים לו כמו שבש"ס סגדו לרב עובדיה. שרון הוא האדמו"ר שלהם.
אילו רצה שרון לסלק את ערפאת, הוא יכול היה להעביר את ההחלטה בקלות. אבל הוא לא רוצה. כאשר ערפאת יגורש, לא יהיה את מי להאשים בטרור. אחד מראשי העבודה אמר השבוע ששרון צריך לחזור ולתלות את תמונתו של ערפאת בלשכתו, הפעם לבד, בלי רבין.
שום פעולה טקטית, לא צבאית, לא מדינית, לא תדביר לחלוטין את הטרור. דווקא משום כך יש לממשלת ישראל חופש לנסח לעצמה אסטרטגיה. אם אבו-מאזן ודחלאן הם פרטנרים, צריך להסתכן ולתת להם בסיס לפעול: אם אינם פרטנרים, צריך להחזיר לשולחן הדיונים את הפתרון החד-צדדי. אולי הגיע הזמן להחליט מהי מפת הדרכים האמיתית של המדינה, האם היא רוצה להיות לנצח מדינת כיבוש, או שחשובים לה יותר הדמוקרטיה והרוב היהודי. לא בגלל הטרור; למרות הטרור.
כל ישראלי קימץ אתמול אגרוף נוכח תמונות ההרוגים. יותר מכולם – שרון. הגל הזה מציב בפניו מחדש את הדילמה: האם להיות מנהיג למדינתו – או להיות הספוג שלה.