אפשר למצות את הדיאלוג הפוליטי בין הקולקטיב היהודי לקולקטיב הפלסטיני בשני משפטים, וכל השאר וריאציות. היהודים אומרים: "אנחנו מוכנים לפשרות טריטוריאליות כואבות, אחרי שנקבל הוכחה ברורה לכך שוויתור על חלקי מולדתנו ההיסטורית יקנה לנו ביטחון". הפלסטינים אומרים: "גם אם ההנהגה שלנו תרצה בכך, אין בכוחה להשליט את מרותה כל עוד אתם יושבים בשטחים שנועדו להיות מדינתנו העצמאית".
זו לולאה שאפשר לבתקה רק בדרך אחת: היהודים יסכימו שייהרגו אחדים מהם, או רבים מהם, עד שהשלטון הפלסטיני יתייצב ויאכוף את מרותו על המפגעים. אך כמה הרוגים יהודים הם תשלום סביר בעד סיכוי מפוקפק? דומה שהתשובה תינתן במהרה: אף לא אחד.
משקיף נייטרלי יאמר כי הפלסטינים זוכרים שזה יותר מ-120 שנה היהודים מרחיבים בהתמדה את אחיזתם בין הים לירדן – בכוח הנשק, הכסף והשפעתם הפוליטית במדינות המערב – ומעולם לא ויתרו מרצון על נחלה שכבשו. המשקיף הזה יוסיף שבישראל שורר משטר דמוקרטי, אבל מאז יוני 1967 השכיל מיעוט בעל נטיות פונדמנטליסטיות להשליט את סדר היום שלו על הפוליטיקה הישראלית. השערתם של הפלסטינים כי מגמה זו לא תשתנה אינה מופרכת.
לעומת זאת, היהודים יודעים שמעולם לא הכירו תושבי הארץ הערבים בזכות היהודים לשוב ציונה. הם היכו בהם כל אימת שהיו יכולים וגייסו לעזרתם את המדינות השכנות. כל הניסיונות להתפשר עם הפלסטינים עלו בתוהו, מפני שתמיד גברה אצלם ידם של חסידי המאבק האלים. את ההוכחה שמה שהיה הוא שהווה הם נותנים במהלך השבוע הזה.
החשדות ההדדיים מתפרנסים מן הזיכרון ההיסטורי, אבל ההווה והעתיד החזוי אינם כה שונים מהעבר. החברות הערביות הולכות ושוקעות בעוני, בערות וקנאוּת דתית. החזונות הלאומיים של שני העמים ואופן תרגומם לשפת המעשים לא השתנו: היהודים אינם משכנעים בנכונותם לוותר על השטחים שכבשו ב-1967 והפלסטינים אינם מסתירים את כוונתם לחסל את המדינה היהודית. אם לא עכשיו ובכוח הזרוע, כי אז במימושה של "זכות השיבה". היהודים ממשיכים לגרוף את הקרקע מתחת לרגלי יריביהם ואלה ממשיכים להרוג.
חזונות לאומיים השתנו באירופה, למשל אחרי מפלת גרמניה הנאצית ואחרי מפלת האימפריה הסובייטית, אבל סילוקו של סדאם חוסיין לא היה מאורע כה מכריע: בשוך האבק נותרו היהודים בשלהם והערבים בשלהם. הפצעת האימפריה האמריקנית ככוח עולמי הגמוני והתפתחות הכלכלה הגלובאלית והתקשורת המדלגת על גבולות לא שינו הרבה באזורנו. להנחות אופטימיות, כי תשישותם של היריבים ולחץ המעצמות יקרבו אותם זה לזה, וכי השלום נמצא בהישג יד ודי ברצונן הטוב של קבוצות מנהיגים רציונאליים להשיגו, אין על מה לסמוך.
תמיד יש לפעול להפרכת התחזית הפסימית, אבל אומה חפצת-חיים צריכה להניח שהמצב לא יטב. עליה להיערך להתגוננות ממושכת ולהשקיע את משאביה הכלכליים והמנטליים באופן חסכני ויעיל. אבל הממשלה נוהגת כאילו העמקת שליטתנו בשטחים היא אסטרטגיה משתלמת. רוב היהודים מבינים כי ההפך הוא הנכון, אבל עודם סבורים כי השטחים יוכלו לספק לנו תמורה נכבדת. טרם הופנמה הידיעה שלסחורה הזאת אין כל ערך והיא בחזקת פיל לבן שפיטמנו במשך דור וחצי ומחיר החזקתו הולך ועולה.
העדר אומץ לב אינו מחסרונותיו הרבים של אהוד ברק. לאחר כמה מהלכים מגושמים ומאכזבים, הסיק כי הכוחות הדומיננטיים בחברה הפלסטינית לא ימירו את הפיל הלבן שגידלנו בשום נכס. הם מרחרחים את הסחורה ומתמקחים, אבל בשעת האמת הם דוחים את העסקה מכל וכל. הם חושבים שיוכלו לקבלה בחינם וכנראה שאינם טועים, כי בטווח ההיסטורי עלול הפיל הלבן למוטט את בעליו. לפיכך, סבר ברק, יש להסתלק בצער ממחוזות של מולדתנו ההיסטורית אפילו בלי תמורה. מצנע העז להגדיר את גבולות הנסיגה: כמעט הכל. מיד.
רוב הציבור הישראלי, אשר בחר בממשלת שרון, דחה את האופציה הזאת. הממשלה ייחלה לרפורמה מטושטשת ברשות הפלסטינית, אלא שכבר אין רשות פלסטינית. הנסיבות עשו את שלהן: ניטל הכוח המועט שהיה בידי הפלסטינים הפרגמטים, ובישראל, בעתיד הנראה לעין, לא יתגבש שלטון שיעז לעקור התנחלויות. בתנאים אלה אין סיכוי לרגיעה ולכן מועטים הסיכויים להתחזקות החברה הישראלית. צפויות לנו שנים ארוכות של חולי אנוּש. תחזית מייאשת? בלית ברירה נתנחם בכך שתחזיות רבות אינן מתגשמות.