כמה שאלות על המטריקס (כולל ספוילרים קטנטנים):
*אם משקיעים 175 מיליון דולר בסרט, כמה כבר עולה לשלם גם לתסריטאי?
*כמה כדורים צריך לירות על מכונית לפני שהיא מפסיקה לנסוע?
*מתי יחזור קיאנו ריבס לעצמו וישחזר את יכולת המשחק שהפגין בעבר בסרטים כמו "ביל וטד".
*אם ניאו יכול לעוף מתי שהוא רוצה, למה הוא צריך להרביץ שעה לכל הסמיתים לפני שהוא עף לשמיים ובורח מהם?
*האם מדובר בסרט או בתחרות ציטוטים מסרטים אחרים (כל מלחמת הכוכבים, קונן הברברי, בלייד ראנר, מקס הזועם בדרכים, סופרמן, נמר דרקון, מנהרת הזמן, ועוד ועוד ועוד).
*למה מוניקה בלוצ'י המדהימה מופיעה בקושי חמש דקות בסרט, וקרי אן מוס המשמימה לא נעלמת מהמסך?
*פשלה: איך זה יכול להיות שלארכיטקט אין חתול לבן שמנמנם על משענת הכיסא!!! (גבע קרא עוז)
למה שוב מיכל זוארץ?
אפשר ללגלג, אפשר להתייחס בביטול ולעקם אף לנוכח המפגן המוזיקלי הירוד, אבל עם עובדה אחת רצוי להשלים: תחרות האירוויזיון היא אירוע שמושך מאות מיליוני צופים באירופה ומחוצה לה. זו, כאמור, עובדה, שנדרשת מידה לא קטנה של אטימות כדי לא להבין את הדיבידנד – זעיר וקלוש ככל שיהיה, וגם זה לא עניין של מה בכך היום – שישראל עשויה להפיק ממנה. אבל רשות השידור, כך נדמה, עדיין לא הפנימה זאת לגמרי, ומתעקשת זו השנה השנייה – לאור ההצלחה ההיסטרית, כנראה, אשתקד - להציב בחזית את מיכל זוארץ שתדווח על תוצאות ההצבעה של הישראלים. אין טעם להרחיב על ההנחייה בתוכנית שקדמה לאירוע; צורת ההגשה הלא משוחררת, המרתיעה ונטולת החן בכל קנה מידה היא צרה שהישראלים רגילים אליה. אבל זה, כמובן, לא משהו שימנע ממנהלי הרשות הממלכתית לבחור דווקא בה – ולא, נניח, ביואב גינאי שעשה זאת בנינוחות במשך שנים, ולא ביגאל רביד שבהנחיית התחרות בארץ לפני ארבע שנים הפגין שליטה מרשימה בשלל שפות (ושניהם, כידוע, עובדי רשות השידור היום כך שקשה לחשוב על תירוץ שיכול להצדיק את העלמתם). שניהם היו יכולים לשמש פה לישראלים במשך חמש דקות בודדות אך כה יקרות מול יבשת שלמה. וכך, מי שלא לומד מהניסיון, מקבל שחזור מדויק להפליא של אותן טעויות מביכות, הגייה חדשנית ופאוזות מורטות עצבים בין משפט למשפט שגרמו לצמד המנחים לדרוש בתקיפות את הנקודות ולצופה הישראלי להתכווץ עמוק לתוך הכורסה.
ובכל זאת, שיפור אחד נרשם השנה: לא קיבלנו מזוארץ נאום על ירושלים בירת הנצח וכמיהתנו לשלום. מי יודע, אולי ב-2008 גם נזכה לשמוע ממנה אנגלית רהוטה. (איתי קרני)
סרק, סרק, סרק
מלבד איום בטילים בעלי ראשי נפץ כימיים וביולוגיים, אני מרשה לעצמי להאשים את סדאם חוסיין בכך שהפך השראה לייצור המוני של הצבא כמותג אופנתי. כל הטרנד שהכתיר את צבע החאקי כשולט ואת הכיתוב "U.S.A ARMY" לכזה שאין בלתו, החל ערב ההחלטה לפלוש לבגדד. הטרנד שהחל באמריקה, המשיך לאירופה ונחת גם אצלנו, מעלה לי את הפיוזים ובמקביל גם לא מעט שאלות כמו למשל איך קרה שבמדינה בה כל אזרחיה מגויסים בצורה כזו או אחרת, בוחרים/בוחרות תושביה ללבוש מדים גם ב"אזרחי"? למה מדינה, שנדירות בה משפחות שהשכול זר להן, אינה מסתפקת במדים כמודה חולפת ומסכימה לחזור ולהתגייס בשמחה לצו האופנה הנ"ל? חיפושים אחרי מכנסיים שאינם מזכירים בשום אופן דגמ"ח וחגורה שלא דומה לכזו שבשנים עברו החזיקה לי את המימייה בטיולים של הצופים, העלו חרס. נקודת השיא היתה כשמצאתי חגורה שבאבנטה ממוקמים כדורי דמה של אקדח. כשמסתכלים מקרוב מדובר בכדורים שנפתחים ומצד התרמיל שלהם מסתתרת כפית להסנפה של קוקאין. מישהו באמת חושב שזה מגניב? (מרב יודילוביץ')
רחוק מהעין
פעם, לפני שהיינו צריכים להפריש תשלום חודשי כדי לזכות לראות בשידור חי את אירועי הספורט החשובים ביותר, התהדר ערוץ הספורט, ובצדק, בסיסמא: "להיות שם כשזה קורה". וזה היה מדויק. שידורי NBA מופלאים בשעות בהן רק מחלקי החלב והלחם פותחים את העיניים, והשידור שזרם עם רונן גורביץ', עפר שלח ושימי ריגר, שעשו טוב על הנשמה.
מאז השמין הערוץ והתחיל לבעוט בצופים, גם באלה שמשלמים את ה-24 שקלים כל חודש. ערוץ NBA נחסם, ובגלל בעיות כספיות או החלטות מקצועיות לא יכלו פרפרי הלילה שאוהבים את הליגה הטובה בעולם לראות את משחק ההדחה של הלייקרס, האלופה בשלוש השנים האחרונות, ואת המשחק השני בסדרה בין דאלאס לסן אנטוניו, שהיה, כך אומרות הבריות שראו אותו, חגיגה טלוויזיונית של ממש.
אז לקראת העונה הבאה, אולי כדאי לפרנסי הערוץ לחשוב על סיסמא חדשה, משהו בסגנון: "ספורט חמש פלוס, להיות שם רק כשמתחשק לנו". (עודד שלו)
לא נעים לראות רדיו סגור
מנכ"ל רשות השידור, ג'ו בראל, החליט ביום חמישי בלי הודעה מוקדמת להוריד את השלטר על תחנת "הגל הבטוח" שמשדרת בחיפה. מכיוון שמדור זה מתעסק בעיקר בשאלות עקרוניות ופחות בשאלות לוקאליות או פרובינציאליות, יש להדגיש כי בשאלה זו ההתייחסות אינה נוגעת כלל לתרומתה של תחנת הרדיו האזורית הספציפית להעשרת חיי הרוח של תושבי חיפה, אלא עוסקת ביחס הבלתי סביר של הנהלת רשות השידור לתחנות הבת שלה.
נניח וההחלטה לסגור את התחנה אכן התקבלה לפני תקופה ארוכה, האם לא חושב מר בראל כי על-פי כל קריטריון אנושי ומקצועי יש להודיע על כך לעובדי התחנה (גם אם הם רק 30 במספר) ולמאזיניה, שמלווים אותה במהלך 13 השנים האחרונות? האם הניתוק הפתאומי במהלך שידור של תכנית, הוא עוד שלב בניהול המוזר של בראל? גם במשרד הפרטי הקטן ביותר נהוג להודיע לעובדים על סגירת הבסטה לפחות שבועיים מראש, על אחת כמה וכמה כשמדובר במקום עבודה ציבורי. (מרב יודילוביץ')