אפיזודה חולפת

ניהול מדינה אינו תוכנית "פופוליטיקה", ולמרות התדהמה והכאב על דבריו השמאלניים של ראש הממשלה - לא הדיבורים עיקר אלא המעשים

למרות התדהמה והכאב, קרוב לוודאי שבעתיד הלא רחוק תיראה כל ההתרגשות של הימים האחרונים מוגזמת משהו: אז מה אם ממשלת ישראל, ברוב של 12 שרים מול 7 (ו-4 שנמנעו), אישרה פנטזיה אמריקנית מופרכת? האם מישהו באמת חושב שייצא מזה משהו? האם לא ברור שהטרור הפלסטיני מצד אחד, ורשימת ההסתייגויות הישראליות מן הצד האחר, ישליכו את מפת הדרכים אל סל הניירות המזרח תיכוני המלא עד גדותיו בתוכניות "שלום" קודמות?

גם התבטאויותיו השמאלניות של ראש הממשלה אינן צריכות לעורר יותר מדי פאניקה. עצוב וקשה לשמוע את אריאל שרון מכנה את שובו של עם ישראל לארץ ישראל "כיבוש", מצער ומזעזע להיווכח שהמנהיג הלאומי החזק הזה מדקלם פתאום את טענות הגרועים שבאויבינו, ומצמרר לדעת שהפלסטינים רואים באמירותיו החדשות כניעה מובהקת לטרור. אבל ניהול מדינה אינו תוכנית "פופוליטיקה", ולמרות התדהמה והכאב - לא הדיבורים עיקר אלא המעשים.

במישור המעשי, שליטה על 3.5 מיליוני פלסטינים היא אכן, כדברי שרון, "דבר גרוע". חבל מאוד שממשלות ישראל, שבחלקן הוא כיהן בתפקידים בכירים, סחבו את הדבר הגרוע הזה מ-1967 עד 1993 מבלי לחתוך לכאן או לכאן – וחבל לא פחות שמאז הסכם אוסלו התנערה ישראל לחלוטין מאחריותה לאוכלוסייה הפלסטינית ומסרה את השליטה עליה לידי רשות טרוריסטית מושחתת שרק הגבירה את אומללותם של 3.5 המיליונים הללו.

אין ספק שראש הממשלה זוכר מדוע הוא עצמו החזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל לג'נין ולרמאללה, ואין ספק שהוא זוכר שזה לא נעשה מתוך תאוות כיבוש. לכן קשה להניח שבהמשך לאמירותיו היוסי שרידיות הוא יורה לשר הביטחון להוציא את צה"ל מן הערים הפלסטיניות ולהניח למעבדות הנפץ לפעול בחופשיות, מה גם שהסתייגויותיו ממפת הדרכים כוללות התניה מפורשת שישראל לא תזיז את כוחותיה במילימטר עד לביעור הטרור מהיסוד.

אולי, לעומת זאת, תוליך אותו סלידתו הפתאומית משליטה על עם זר ומוכר לחיפוש פתרונות אמיצים ואמיתיים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא לציות מכאני לתכתיבים אמריקניים חסרי סיכוי, ולא לחזרה מסוכנת על שגיאות אוסלו, כי אם לרתימת הנשיא בוש וכל שאר הנשמות הטובות ליוזמה ישראלית, שתתבסס, לשם שינוי, על המציאות – ואולי אף תכלול התייחסות לפליטי 1948, שהם כמחצית מ-3.5 מיליוני פלסטינים שבהם מדובר, ולא די בהבהרה שישראל לא תסכים ל"זכות השיבה" שלהם לתחומי הקו הירוק. פירוק מחנות הפליטים תוך שיקום תושביהם הוא אינטרס ביטחוני מובהק של ישראל, ולשרון מזדמנת כעת שעת כושר לדרוש סיוע בינלאומי בהשגתו.

ראש ממשלתנו עוסק בימים אלה ממש בחלוקת שטחי יהודה ושומרון לקנטונים פלסטיניים צרים, מנותקים זה מזה, מגודרים היטב ומוקפים בשפע של התנחלויות יהודיות. לפי ההסתייגויות שלו, ייאסר על הפלסטינים להכניס לקנטונים המגודרים הללו כל נשק שהוא גם כשיקראו להם מדינה. לפי אבו-מאזן, הפלסטינים שוללים את ההסתייגויות הישראליות. לפי ערפאת, מה שהיה הוא שיהיה. ולפי התנועה האיסלאמית, בתוך הקו הירוק חיים עוד מיליון ורבע ערבים שגם השליטה הישראלית עליהם היא "דבר גרוע".

לא ברור מדוע אמר אריאל שרון מה שאמר, אך ברור למדי שמעשיו עוד יהפכו את התרגשות הימים האחרונים לאפיזודה חולפת.