לפני עשרה ימים סיים אפרים קישון את כתיבת ספרו ה-50. הספר מספר על גבר ופילגשו, על שחקן חסר כישרון שעולה לגדולה והופך לחיה נרדפת על ידי התקשורת. קישון, שהתאלמן לפני יותר משנה ונישא לאחרונה בשלישית, מודה שלא יכול היה לכתוב את הספר כשאשתו שרה היתה בחיים, שמא תיפגע.
קישון (78) אוהב לכתוב בעריית מגוריו אפנצל, עיירה מבודדת ציורית בשוויץ. אבל השבוע, מיד בתום כתיבת הספר, מיהר לחזור הביתה, לישראל, כדי להכיר לאשתו הטרייה את ארצו הנערצת. בביתו בשכונת אפקה בתל אביב הוא מתראיין לראשונה בחברת אשתו, מתרגש כמו חתן טרי.
"שמי ליסה קישון, לשעבר ליסה ויטסק", מציגה את עצמה אשתו של אפרים קישון, והוא גוער בה: "אל תשכחי את התואר ד"ר. את לא רק אשתו של. את סופרת בזכות עצמך שכתבה כבר שישה ספרים, כך אגב, נפגשנו. המו"ל שלנו הפגיש בינינו, ואני אסיר תודה לו על כך".
הוא יושב בחדר העבודה הקטנטן, האהוב עליו, בכורסה הישנה שלו, מול הספרייה המתפוצצת מספריו שתורגמו לעשרות שפות. מדי פעם הוא רוכן לעבר ליסה, כדי שיוכל ללטפה, מנשק אותה ומרעיף עליה שמות חיבה בגרמנית – השפה שבה הם משוחחים. ליסה מרבה לצחקק, וקישון מזהיר: "אל תקני את דימוי האישה הצחקנית. כך היא מסתירה את האישיות המיוחדת שלה. היא חריפה מאוד".
"חיכיתי לפגישה איתו בקוצר רוח"
היא אישה יפה בת 47, שנראית צעירה לגילה, ילידת זלצבורג, גרושה פעמיים. ב-17 השנים האחרונות התגוררה בווינה. היא ד"ר לפילוסופיה ומנהלת מחלקה באקדמיה למוסיקה בווינה. "עקרתי לווינה מזלצבורג, כי לא סבלתי את האנשים שבה", היא מספרת. "הרבה סופרים באיזור מגורי היו נויירוטים, אנשים נוקשים וחמורי סבר".
היא החלה לכתוב כשהיתה בת 10, כתיבה עוקצנית, הומוריסטית. קישון קרא את אחד הספרים, ונדלק. "פרצתי בצחוק על סוג על סוג הכתיבה השנון, שמאלץ את הקורא להמשיך בדמיונו את מה שהסופר מתאר", הוא מספר, "התעניינתי מי זאת האישה שסגנון הכתיבה שלה הצחיק אותי".
במחאה על הדרך בה אמה גדלה אותה, החליטה ליסה לוותר בעצמה על האמהות. "לא הייתי מאושרת כילדה. כשהתבגרתי, החלטתי שלעולם לא אלד ילדים. נישאתי והתגרשתי פעמיים, ועכשיו אני עם אפרים שלי.
"פגשתי אותו לפני 8 שנים. הוא קיבל את פרס אוסטריה מהנשיא על כתיבתו. בעצם, לא רציתי ללכת למסיבה של חשוב אחר. החלטתי להיות בולטת בזכות עצמי. חבשתי איזו כיפה מוזהבת על הראש ובאתי". קישון מודה, שהתאהב בה מיד בגלל אפה המצודד.
"אפרים מפורסם מאוד באוסטריה וגרמניה", מספרת ליסה, "אבל אני לא קראתי משהו שכתב. מיד אחרי הפגישה מיהרתי לקרוא ספר שלו. קראתי את הביוגרפיה שירון לונדון כתב עליו בגרמנית. התאהבתי בו עד גמר קריאת הספר – בדרך שהוא רואה את החיים, בעובדה שהוא לא מייחס חשיבות לכסף, לכבוד ולתהילה. חשבתי בליבי שזה האיש שאני רוצה, וחיכיתי לפגישה הבאה בקוצר רוח. המו"ל שלנו הפגיש בינינו כעבור כמה שבועות ביריד הספרים בפרנקפורט".
"היא נראתה זוהרת וסקסית", נזכר קישון. "משהו בה ריגש אותי. נתתי לה נשיקה לחה על הלחי. בעצם, 3 נשיקות, והיא התרגשה. הרגשתי זאת". ליסה שוב צוחקת ואפרים מנשק את ידה, כאילו משחזר את הרגע.
"אפרים הספיק לקרוא את אחד הספרים שלי", ממשיכה ליסה. "זה היה רומן שמספר על אישה שהיא מעין חתולת מין. הוא חשב שכתבתי על עצמי". ואפרים, בציניות הקישונית, אומר בעברית: "חתולת מין, אבל רק איתי", וליסה מבקשת תרגום.
"בספרי אני כותבת על יחסים מורכבים בינו לבינה", מספרת ליסה, "אישה ומאהב, בעל נשוי החי עם שתי נשים, וכל האפשרויות בין בני זוג. מה שקורה בחיינו האמיתיים, לא?"
"היא פיקחית מאוד, פיקחית די כדי להסתיר זאת בצחוק השובב והחינני שלה", מפרגן בעלה. "היא אישה משכילה וחריפה".
"אני מאוד אוהב את אשתי הזאת"
לאשתו שרה, שנפטרה ממחלת הסרטן, היה קישון נשוי במשך 44 שנה. "הייתי בעל יוצא מהכלל", הוא מעיד על עצמו. "הייתי נשוי לה כל השנים הללו ללא הפסקה לשנייה אחת. אמרתי לשרה, שאפילו במחשבה לא עזבתי אותה לרגע. לא, לא הייתי בעל אידיאלי, לא קיים אדם כזה. אשתי ז"ל, שהיתה בעלת חוש הומור נפלא, נהגה לומר שאם אני בעל כזה טוב, כדאי שגם נשים אחרות ייהנו ממני.
"אבל אני הייתי בעל של אישה אחת. כזה אני במהותי. אני לא נולדתי להיות דון ז'ואן, ואינני מסוגל לשום קשר עם נשים אם אין לי קשר נפשי איתן. שרה ואני היינו הוכחה שהיסוד האיתן היחיד בחיי נישואים זה לא המאהב החם הלטיני, אלא הכבוד אחד לשני.
"אני, שעברתי את השואה ונמלטתי מהתופת הנאצית, חושב שהדבר הנורא בחיי היה לראות את אשתי דועכת למוות. חוסר הישע לעזור לה, ורק להיות עד לייסוריה ולשקר לה עד שמתה. היא נפטרה זמן קצר לפני שקיבלתי את פרס ישראל. פרצתי אז בבכי. אשתי שרה לא זכתה לראות אותי מקבל אותו.
"לא, לא היה לי מוסר כליות. אני הייתי איתה עד רגעיה האחרונים. מאוד אהבתי אותה, ואני מאוד אוהב את אשתי הזאת, ומה שעוד יותר מוזר – היא אוהבת אותי.
"כשנישאתי לליסה כתבו שהיא צעירה מגילה האמיתי, כאילו שאני, הזקן, השתגע והתאהב באיזו ילדונת. החדירה לחיי הפרט היא אכזרית. כתבתי לנסיך צ'אלס שאני מצטער על מה שעוללו לו כשפרסמו את שיחותיו הפרטיות עם אהובתו. הוא החזיר לי מכתב תודה. שלחתי מכתב גם לאהובתו. הרגשתי מה הם חשים".
לפני כמה חודשים הודיע קישון לילדיו משתי נשותיו הראשונות כי פגש באישה שהוא אוהב והוא מתכוון להינשא לה. "הם קיבלו זאת בברכה", הוא אומר, "דאגתי שילדי יקבלו השכלה טובה וקניתי להם דירות מרווחות. אני אבא טוב, וילדי מכבדים אותי. וכן, הם קצת גאים בי, אבל הם חושבים שאני תופעה אקזוטית משונה".
אבל לא רק על אהבה הוא רוצה לדבר, גם על המצב הפוליטי. "היום אני מצטער שתמכתי בהסכם אוסלו", אומר קישון. "אינני מאשים את עצמי. פרס ורבין הוליכו אותי שולל. לא סיפרו לי על ההסתה הנאצית בגני הילדים של הפלסטינים. הם אמרו שתהליך השלום מוכרח להימשך למרות הטרור".
- ומה עם הכרזת שרון על הקמת מדינה פלסטינית?
"אני ביחסים טובים עם ראש הממשלה שרון. כשעשו עלי תכנית חיים שכאלה בטלוויזיה הוא התקשר לומר לי שהוא בוכה איתי, וסיפר לי שהוא ובנו עמרי נמנים עם מעריצי. אינני מקנא בו. הוא עלול לסגת עד גבולות 67', ומאידך – אם נסרב לאמריקנים, נאבד את הכוח היחיד בעולם שאיננו אנטישמי.
"אני רואה ויודע שכל העולם אנטישמי ומצפה לכשלוננו, חוץ מהאמריקנים. לצערי הנאציזם נוצח רק באופן צבאי. האידיאולוגיה האנטישמית נשארה. ניסיתי כל חיי להילחם באנטישמיות, והפסדתי. אצלם זה בגנים".
וליסה מסכימה: "הקנאה אוכלת אותם, על כך שהיהודים והישראלים בנו לעצמם מדינה, למרות כל מה שעברו, והצליחו להופכה לכזו משגשגת". וקישון שוב מתרגש בדמעות.