די לכיבוש, אמר אריק שרון בשבוע שעבר, ופתח את הברברת האופנתית ביותר על מסך הטלוויזיה/מגבר הרדיו שלכם. כיבוש כן, כיבוש לא. כיבוש טוב, כיבוש רע. כאילו שלא ידענו. תמיד אמרו לנו שהשלום הוא קונצנזוס - שאיפה לה שותף כל אזרח במדינה הזאת ושהכיבוש מביא להשחתה מוסרית וניוון. אלא כמובן, אם מדובר בכיבוש שערים. זה מה שאחי נצרת ובני סכנין תעשנה בשנה הבאה בליגת העל.
את מפת הדרכים של שתי הקבוצות הערביות אל הליגה הישראלית הבכירה, אפשר לשרטט לפי אותם קווי מתאר שטווה ג'ורג' וו. בוש ולדווח עליה באותן קלישאות החביבות על מדריכי הטיולים שלה - אהוד יערי, עודד גרנות ושאר הפרשנים הפוליטיים. קלישאות איתן מתקשים להתמודד אפילו הוותיקים בפרשני הכדורגל.
בקונטקסט הפוליטי המוכר לכולנו, ניתן להמשיל את הליגה הלאומית לשטח הפקר, אדמת מריבה. מעין נספח לליגת העל. ממש כמו אותם שטחים כבושים עליהם דיבר שרון. ממש כמו שרון וממשלתו, כך גם ראשי ההתאחדות לכדורגל לדורותיהם, העדיפו עד השנה לתת לערבים אוטונומיה. שם במרכז טבלת הלאומית ודרומה. הם יכולים לשחק כדורגל, לחלום על הגדרה עצמית, להתלונן, לתת לנו להרגיש שאנחנו בכלל עושים להם טובה, אבל רק שלא יעלו ליגה. להתאחדות לכדורגל יש מספיק כאבי ראש גם בלי זה.
לא, לא מדובר פה בזכות השיבה. הרי אחי נצרת ובני סכנין מעולם לא היו כאן לפני כן, לא נעים להגיד. שתי הקבוצות הצליחו לחצות את הקו האדום, הצליחו לפרוץ את גדר ההפרדה הנוקשה שהציבו בפניהם לאורך השנים, בזכות הנחישות, המלחמה, המחויבות למטרה ולא פחות בזכות רמת הכדורגל. כך כבשו (כן, כבשו) בסערה את הלאומית. את הדרך למתחם הקדוש של ליגת העל, כבר אף אחד לא יכל לחסום בפניהם.
אז השד יצא מבקבוק התבערה והוא ירוק (כמו אחי נצרת) או אדום (כמו בני סכנין), אבל לא ממש כחול לבן, לא ממש ציוני. וזאת הרי הסיבה ששמרנו אותם בעוצר כל אותם שנים. לגווע להם בתקציבים הנמוכים של הליגה הלאומית, מול המצלמות המקרטעות של ערוץ 33 – רשת א' של הטלוויזיה.
אבל עכשיו הן פה והן ינסו להישאר אצלנו בחצר. הרי הדשא שלנו, השכנים היהודים, ירוק יותר, והכניסה אליו מותרת רק בשירת התקווה. יש כאלה שמוכנים לעשות לנצרת הקלות, הם בעצם נוצרים והם משחקים כדורגל אטרקטיבי, אבל סכנין?! שם הם מוסלמים ממש ואצלם בעיר, עילוט או כלא ענסאר, הביוב זורם במגרשים, ממש כמו האוהדים המקומיים. עכשיו אבי נמני, איציק זוהר ואריק בנאדו יצטרכו לדרוך שם ולהיזהר ממוקשים.
אז מה עושים? איך מתגוננים? ב'טדי' בטח כבר אוגרים אמל"ח לקראת המשחקים (כאילו שהם לא עושים זאת בכל מקרה), בהפועל תל אביב מאווררים את הבונקרים מעל ומתחת למגרש (כאילו הם לא עושים זאת בכל מקרה), במ.ס. אשדוד מכינים את הספינות בנמל. על כל מקרה שירצו לזרוק אותנו לים…
אז אחי נצרת ובני סכנין בליגת העל. זאת עובדה. נסיונות להשאירם בלאומית, באמצעות חקירות תמוהות בעלות ריח מסריח לא פחות מהחשדות עצמם, לא יצלחו, ואוהדי הכדורגל בישראל יצטרכו להתרגל לנוכחות של שתי הקבוצות: כמו המגזר הערבי הן תמיד היו פה, גם אם ניסינו להתעלם מהן, להדחיק, להזניח, להפלות. הגילוי המרענן על קיומן אינו קוריוז. שתיהן יצאו מהשמורה, הישר אל הציוויליזציה של ליגת העל.
האינתיפאדה הנוכחית, הפיגועים מחד והכיבוש מאידך, גרמו לציבור הישראלי להתלכד, להסתגר בתוך תוכו וכן, גם להסתאב. החרדות שפיתחו רבים מאיתנו כלפי השונה ושנאת הזרים שבאה בעקבותיהן, העבירו אותנו על דעתנו. עד כדי כך שאנו לא מסוגלים אפילו לקלוט לתוכנו את שתי הקבוצות החביבות של המגזר.
במקום לראות בהעפלתן של השתיים הזדמנות פז לביסוס הדו קיום היהודי-ערבי במדינתנו השסועה, נראה כי המתח הספורטיבי בעונה הבאה עשוי להתפתח למהומות של הפגנות אוקטובר. בימים טרופים אלו יש כאלה המחפשים תירוץ כדי לחבל בחיבור המבורך והתקדימי בין שני העמים, ממש כמו אלה שמנסים לעשות כן בזירה המדינית. כמה חבל שבמפת הדרכים של הכדורגל המקומי אין קנה מידה או איזה ג'ורג' בוש כזה שיורה לנו: תפסיקו לכבוש שטחים, תתחילו לכבוש שערים.