דיסקים חדשים: אמיר פרי ו-morphlexis

שני אלבומים שיצאו בשוליים: האחד מומלץ ומשמח (של פרי) והשני נעים למדי, אבל סתמי

 

 

Morphlexis- Dreamachines

 

נפתח בהצהרה קצרה: חופש הביטוי האמנותי הוא דבר נפלא. האפשרות העומדת כיום בפני מגוון רחב של אמנים ליצור מוזיקה ולהפיץ את מרכולתם המוזיקלית באמצעות לייבלים קטנים ובאינטרנט הוא ללא ספק אחד מתוצרי הלוואי החיובים של הוזלת אמצעי היצור המוזיקליים (אולפן ביתי, צריבת דיסקים וכו').

על פניו Dreamachines אלבומו השני של האמן Morphlexis (שמו המקורי נותר חסוי להמונים) הוא מימוש אידאלי של אותו חופש אמנותי: נסיוני, בלתי מסחרי בעליל, פורץ גבולות שפת הלאום (אלבום דובר אנגלית) ובקיצור מאופיין בכל התכונות שלא היו עוברות ביום רגיל, אף סלקציה של אף אחת מחברות התקליטים הגדולות בישראל (אלה שעוד נותרו בחיים). למרבה הצער מראית עין כידוע אינה תכלית הכל ומעמדת המאזין נראה כי מאחורי עטיפת האינדי הנוצצת נמצא מוצר מוזיקלי סתמי למדי.

האזנה ל-12 הרצועות באלבום לא תפגע קשות בחוש הטעם שלכם וכספקי רקע מוזיקלי נוגה, רובו נעימות במידה. ובאותה נשימה ספק אם תמצאו בהן עניין יוצא דופן או ריגוש גדול. באתר הלייבל "פאקט" עליו השלום מוגדר האלבום כ"נע בחלל שבין האלקטרוני לאקוסטי" והגדרה זו מתאימה לו היטב. גיטרות אקוסטיות, חשמליות, כלי הקשה, אורגן קאסיו נוסטלגי, "רעש" דיגיטלי - כולם נמצאים בשדה הניסוי המוזיקלי של Morphlexis. הוא אכן עושה בהם שימוש מגוון ועדיין התוצאה מדגדגת את האוזן ולא יותר.

Morphlexis, בוגר הבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, מגיע אל היצירה המוזיקלית מן האיזור הרב-תחומי ובעברו היה מעורב בהלחנת מוזיקה ליצירות תיאטרון ומחול, שם המוזיקה מלווה ומשלימה התרחשות דרמטית נוספת. ואולי בפרט ביוגרפי זה נמצא התיאור הממצה לאלבום: מוזיקת רקע לא רעה, רק שהדרמה נשארה בחוץ.

 

אמיר פרי - The golden rendezvous

 

לא מעט דובר בסוגיית "האנגלית" בקרב היוצרים הישראלים. מנוכרים לשפתם או פורצי גבולות לאום, הנימוקים לכאן או לכאן נשמעו מספר פעמים וצלילה נוספת לדיון התרבותי תחטא בחטא החזרה המיותרת. כך או כך, תופעת היוצרים האנגלו-ישראלים נמצאת כאן כדי להישאר ובהתאם כנראה שתכיל יצירות מוצלחות יותר או פחות. מן האיזור המוצלח יותר מגיע

The golden rendezvous אי.פי חדש לאמיר פרי. אחרי אלבום בכורה מפתיע ואלבום שני לא פחות מוצלח, ממשיך פרי לבסס לעצמו מעמד של מוזיקאי מוכשר ובעל דרך עצמאית.

מפאת קוצר היריעה נאמר בקצרה: מאלבום לאלבום המוזיקה של אמיר פרי נשמעת טוב יותר, מלאה יותר ומעניינת יותר. חמש רצועות מוצלחות (ושני רמיקסים) במהלכן תיזכרו פעם נוספת כמה גרוב וכיף טהור יכולים להביא כלי נשיפה לעיבוד מוזיקלי, תשתעשעו עם כמה אלמנטים מן המזרח ותתהו לעצמכם איך ישמע פרי אם יחליט פעם לצאת מעבר למעטה הסאונד העמום. מומלץ בחום.