איך הפכתי מרופא גיבור לחולה פגיע

כמו רוב הרופאים, ד"ר עודד שראל הקפיד להימנע מהזדהות יתר עם החולים שבהם טיפל, כדי להגן על עצמו. יום אחד הוא חלה במחלת לב מסוכנת והקערה התהפכה על פיה - מרופא הוא הפך לחולה הנתון לחסדי רופאיו. בגילוי לב הוא מספר מה עבר עליו

אני בן 48, נשוי למי שהיתה חברתי מגיל 17 ואב לארבעה ילדים מקסימים, בוגר בית-הספר לרפואה בירושלים ולימודי משפטים בתל אביב. מגיל צעיר קיננה בי התחושה שבסביבות גיל 50 אפתח מחלת לב. התבססתי – למרות שהקשר בין הדברים לא הוכח באופן מדעי – על כך שאבי נפטר בגיל 52, ושאני סובל שנים מיתר לחץ דם. התחושה הזו לא הגנה עלי כשהתברר לאחרונה שיש לי הרבה חסימות קריטיות בעורקי הלב, ושעלי לעבור ניתוח מעקפים גדול.

אחי הוא פסיכיאטר צעיר, שמאמין שלקשר האנושי בין הרופא לחולה יש תרומה מכרעת להחלמה. אני עצמי לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, עד שהפכתי בעצמי מרופא גיבור לחולה פגיע, שעבר טיפולים ואירועים מסוכנים וקשים. המעבר ממטפל למטופל גרם לי להבין ולראות דברים שלא ראיתי קודם.

 

מנגנוני ההגנה של הרופאים

 

אנחנו הרופאים מפתחים ניתוק רגשי כדי להגן על עצמנו. רוב הרופאים לא לוקחים הביתה את הסבל, החששות והפחדים של החולים. ההזדהות המוגבלת עם המטופלים מסייעת לרופא לשמור על חוסנו הנפשי ושפיותו. כך הייתי גם אני. כשעבדתי במחלקה פנימית וקרדיולוגית בהדסה ירושלים הצטערתי כשהחולה סבל, כאבתי כשמצבו הוחמר, אבל רק עד מידה מסוימת.

בנוסף, לא למדתי בבית הספר לרפואה, וגם לא במהלך עבודתי כרופא, איך לתת לחולה את התחושה שכשאני איתו הוא הדבר הכי חשוב עבורי. סטודנטים לרפואה לא לומדים איך לתקשר עם אנשים, לתת להם תחושה שמבינים אותם, להתייחס אליהם באמפתיה. כל רופא מפתח את הדברים בעצמו, אבל באותו זמן גם נזהר כאמור מפני חשיפת יתר רגשית.

ואם לא די בכך, רופאים רבים נמצאים במתח מתמיד בגלל ריבוי המשימות המוטלות עליהם, הצורך לראות הרבה חולים ולעשות פעולות שונות כדי לשפר את מצבם מצד אחד, ולהימנע מטעויות מצד שני. רופאים גם צריכים ללמוד ולהתעדכן בחידושים. כך לא נותר לחלק גדול מהם זמן ואנרגיה לרכוש כלים כדי ליצור קשר אנושי תומך עם החולים.

לרוב הרופאים החולה חשוב, אך הם זקוקים למרחק ולגבולות ברורים. הם אוהבים את העבודה ואת החולים, אבל מתרכזים יותר בצד הטכני ופחות בקשר האנושי.

 

גילוי המחלה

 

כמו רופא שמעשן ומסביר לחולה שלא בריא לעשן, הטפתי לחולים שלי לעשות פעילות גופנית, אבל אני עצמי נמנעתי מכך. באוקטובר 2002 התחלתי סוף סוף לעסוק בספורט. זה כנראה הציל את חיי, שכן הכושר שלי השתפר בהדרגה, אבל אחרי כחודשיים התחלתי לסבול מקוצר נשימה במאמצים הולכים וקטנים והתעייפתי מאוד מהאימון.

יום אחד יצאתי בבוקר להליכה, חזרתי מותש והלכתי לישון שעתיים. כעבור יומיים התחלתי לחוש אי נוחות קלה בחזה. נפל לי האסימון. התקשרתי לקרדיולוג מאוד בכיר שעבדתי איתו שנים, ואמרתי לו שאני חושב שיש לי מחלת לב מידרדרת. הכאב בחזה היה שולי, אך בזכות ניסיוני כרופא במחלקה קרדיולוגית היה ברור מהתיאור שלי שאני צריך לעבור מיד צנתור, תוך דילוג על בדיקות כמו מיפוי לב.

 

צנתור מנוכר

 

פניתי לאותו קרדיולוג בגלל מיומנותו הרבה בצנתורי לב, גם כשהמחלה מורכבת. ידעתי שאומרים עליו שלפעמים הוא לא מספיק סבלני עם חולים ואנשי צוות, אבל חשבתי שהצד הטכני הוא החשוב ביותר בצנתור.

הרופא שקיבל אותי למחלקה וניסה להכניס לי אינפוזיה היה מנומס והתנצל על כך שהוא דוקר אותי שוב ושוב, אבל רק אחרי שש פעמים קרא לרופא אחר שיעשה זאת. סוף סוף נשכבתי על שולחן הצנתורים. הקרדיולוג הבכיר הזריק לעורקי הלב שלי מנת חומר ניגוד ראשונה. הכרתי היטב את תמונת האנגיוגרפיה של עורקי הלב, המתגלה על מסך הטלוויזיה אחרי החדרת החומר, וזאת מנסיוני כרופא במחלקה הקרדיולוגית. עיני חשכו כשראיתי אותה – החסימות בעורקים נראו איומות. "אופס, יש לנו בעיה", סינן הקרדיולוג.

הוא המשיך להזריק כדי שנראה יותר ויותר את גודל החסימות וחומרתן, ופתאום שאל אותי: "אתה אשכנזי לפחות שלושה דורות?". "לא", אמרתי, "אני דור שמיני בארץ, והמשפחה שלי מעורבת לחלוטין". "חבל", הוא אמר, "יש לי סדרה של חולים אשכנזים עם מחלת לב מתקדמת שאני רוצה לפרסם עליה מאמר בעיתון מדעי מקצועי". אמר ולא יסף. עד סוף הצנתור דיברנו קצת, אבל רק על נושאים טכניים, כמו מי אני רוצה שינתח אותי.

נדהמתי לגלות שלמרות שאני רופא, ולכאורה מבין מה קורה וצפוי לי, לא זכיתי למילת הזדהות או תמיכה למראה הממצאים החמורים. הבנתי לפתע עד כמה חסר לחולים המגע האנושי. עד כמה מילה טובה, חיוך, הזדהות והבנה תורמים ליכולת החולה להתמודד עם הבשורות הרעות וקשיי הטיפול.

 

זכות החולה לדעת

 

כעבור מספר ימים נותחתי. לפני הצנתור, וגם לפני הניתוח, אמרו לי "לחתום פה על הדף", בלי להסביר. כששאלתי בבת צחוק "אה, זה הדף שבו אני חותם שיכול להיות שאני אמות?", אמרו לי "לא, לא". לא הסבירו לי מה רשום בדף ההסכמה לטיפול ולניתוח. לא דיברו איתי על הסכנות, אולי מפני שאני רופא, ואולי מפני שלא טורחים לעשות את זה. המרדימה ביקרה אותי לפני הניתוח והקשיבה בסבלנות לחששות שלי מהרדמה. סיפרתי לה על אבי שנפטר בגיל 52.

באותה תקופה הייתי סטודנט לרפואה בשנה רביעית ועבדתי כאח ביחידה לטיפול נמרץ לב. הוזעקתי לחיפה לבקר את אבי, שאושפז במחלקה פנימית בבית חולים. התברר שסבל מתעוקת חזה מיוחדת המלָווה בהפרעות קצב קשות. כשהגעתי הבנתי שהרופאים מתכוונים לנסות טיפול שמרני. צילצלתי מיד להדסה בירושלים וקיבלתי אור ירוק להעביר את אבי ליחידה לטיפול נמרץ לב שם.

לימים הבנתי שלקחת את אבי באמבולנס בלי ניטור וציוד היה מעשה שיכול היה להסתיים באסון. הייתי אז צעיר ולא הבנתי את גודל הסיכון. אבי הגיע בשלום להדסה, אושפז ביחידה לטיפול נמרץ וצונתר. התברר שיש לו חסימה שעלולה לגרום לו כל רגע התקף לב, והוחלט לנתח אותו למחרת. בזמן ההרדמה בניתוח ירד לחץ דמו והוא עבר אוטם עצום, מפני שלא עבר מספיק דם דרך החסימה כשלחץ הדם ירד. האוטם נגרם מכשלון שריר הלב. לא הרגשתי אשם, שכן לפי גודל החסימה היה ברור שהוא היה עובר אוטם בחיפה בתוך מספר ימים. אבל העובדה שהנזק נוצר בתחילת ההרדמה הותירה בי משקע לכל החיים.

סיפרתי את כל זה למרדימה. היא הקשיבה ואמרה: "תראה, אלה ואלה האמצעים בהם אשתמש כדי שלחץ הדם שלך יישאר יציב". דווקא רופאה שנפגשת עם החולים לזמן קצר מוצאת את היכולת להקשיב ולענות בצורה תומכת. מצא את ההבדלים.

 

מחיר הטעויות המקצועיות

 

בחרתי במנתח מהשורה הראשונה, ואין ספק שהכישורים שלו ושל צוותו התבטאו בביצוע המעקפים בצורה נהדרת מבחינה טכנית. הניתוח ארך קרוב לחמש שעות והסתיים בהצלחה. כשהתעוררתי כעבור שלוש שעות הייתי מחובר להמון צינורות – אינפוזיה בשני צידי הצוואר, שלושה נקזים בשולי החזה, אלקטרודה הנעוצה בלב, צינור בכיס השתן וצינור בקיבה.

בנוסף, בקנה הנשימה שלי נותר נעוץ צינור, מחשש שמצבי יידרדר ויהיה צורך בניתוח חירום. הייתי רדום, אך התחלתי לעשות תנועות של הקאה ולחץ הדם שלי עלה מאוד. הרופא טען שאני מתנגד למערכת הנשימה וביקש שאפסיק, אבל מכיוון שזה לא היה בשליטתי, לא הצלחתי. הוא אמר שהוא והאח בחדר טיפול נמרץ מנוסים מאוד ושאסמוך עליהם, אבל רפלקס ההקאה היה חזק ממני. בהמשך התברר שהאח כנראה שכח לשאוב נוזלים מהקיבה שלי, וזה מה שגרם לי לתחושת חנק. חשבתי כמה טוב שכתבתי צוואה ושיש לי מספיק ביטוחי חיים.

בכל אופן, לחץ הדם שלי עלה מאוד. הרופא המיומן החליט להוציא את הצינור מקנה הנשימה, למרות שלא מקובל לעשות זאת בשלב כה מוקדם, והנוזלים נשאבו מקיבתי. חשתי הקלה, ולחץ הדם שלי ירד וירד וירד. במשך מספר שעות הוא היה מאוד נמוך. זאת דוגמה לטעות בטיפול, שיכולה להסתיים בצורה קשה. אצלי למשל נוצר נזק מהותי – התעוורתי בעין ימין. כשהבחנתי בבעיה פניתי לרופא ולאח, אבל רק כעבור 48 שעות, אחרי תלונות חוזרות, בדק אותי נוירולוג, ובהמשך גם רופא עיניים. לימים התברר שאילו טרחו להעלות לי את לחץ הדם מיד מעל 130-140, כנראה שלא הייתי סובל היום מעיוורון. אחרי חמישה ימים שוחררתי מבית החולים עם משקל עודף של 8 ק"ג בגלל נוזלים שנצברים בגוף במהלך טיפול אחרי ניתוח מהסוג שעברתי. מכיוון שהטיפול בתרופות המשתנות לא היה אפקטיבי מספיק, לקיתי למחרת בבצקת ריאות ואושפזתי ל-24 שעות בבית חולים אחר, כדי לקבל עוד זריקות דרך הווריד. זוהי עוד טעות מקצועית. היה צריך לוודא שאני נפטר מעודף המשקל ושהתרופות אפקטיביות לפני ששחררו אותי, אבל השיקול של פינוי המיטה היה חזק מדי. בסופו של דבר, החוויה הקשה ביותר עבורי היתה חוסר ההתייחסות של הקרדיולוג אלי במהלך הצנתור.

 

החולה מרגיש אבוד

 

שוחררתי לביתי אחרי ניתוח ענק. תהליך ההתאוששות לוקח חודשיים בממוצע. הכאבים בעצם החזה נוראים ונמשכים חודשיים-שלושה לפחות. החולשה נמשכת זמן רב. קיבלתי הנחיות כלליות מדיאטנית ומרופא, שהמליץ שאלך כמה שאני יכול, ובהדרגה אגדיל את המרחק. אמרו לי לא לנהוג ולא לשים חגורת בטיחות לפחות חודשיים, וזהו. לא הדריכו אותי האם אני יכול לקיים יחסי מין עם אשתי, ואם כן מתי? האם אני יכול לעשות פעילות גופנית תחת בקרה? כיצד בדיוק לקחת את הכדורים נגד הכאבים? מהם הסימנים הראשונים של דלקת בפצע הניתוח? ועוד כהנה וכהנה. לא הזהירו אותי שאני צפוי להרגיש מדוכדך, ולא הסבירו לי מה אני צריך לעשות במקרה כזה. לא סיפרו לי שלמנותחים רבים יש ירידה בכושר החשיבה ובזיכרון. לא וידאו שיהיה המשך בטיפול, ושמישהו שמבין היטב מה קורה למנותחים בניתוח כמו שעברתי ילווה אותי.

אני משער שאילולא הייתי רופא, הייתי מרגיש אבוד ומפוחד. הקשר הישיר שלי עם רופאים רבים סייע לי לעבור את התקופה במהירות ובקלות יחסית. אני שואל את עצמי, מה קורה עם אחרים? למדתי שיעור. יש פער בין מה שהחולה צריך לקבל מהרופא לבין מה שהוא מקבל. אני לא מדבר על הטעויות הרפואיות, אלא על הצרכים הנפשיים, שסיפוקם עוזר לחולה בשעתו הקשה.

 

כוחן של אהבה ותמיכה

 

החלטתי לבדוק האם יש דרך אחרת. למה החולה זקוק, בנוסף למידע ולהדרכה? נחשפתי לספריו של ד"ר דין אורניש, רופא אמריקאי שמראשית שנות ה-80 בודק את השפעת היחס, התמיכה והאהבה על החולים שלו.

הוא גמר בהצטיינות את בית הספר לרפואה היוקרתי בהרווארד; הוכתר על ידי השבועון 'טיים לייף' כאחד האנשים המשפיעים ביותר בארה"ב; פרסם מאמרים המוכיחים שטיפול המשלב תזונה מאוזנת, פעילות גופנית מתונה וסדירה ותמיכה נפשית מצד אחד, וירידה בכעס ובעוינות אצל החולה מצד שני – עשוי להקטין את החסימות בעורקי הלב, להגדיל את תוחלת החיים של חולי סרטן ולהפחית את התחלואה במחלות זיהומיות.

הנה ארבעה מחקרים מבין הרבים שד"ר אורניש מצטט:

בשנות ה-50 התבקשו סטודנטים מאוניברסיטת הרווארד לציין האם הם תופסים את הוריהם כאוהבים ותומכים. כעבור 30 שנה, כשמשתתפי המחקר היו בני 50, נמצא שאלה מביניהם שלא חוו אהבה ותמיכה מספקת מהוריהם סבלו פי 6 ממחלות לב ומסרטן.

חולי מלנומה (סרטן עור) השתתפו בקבוצת תמיכה שעה בשבוע, במשך שישה שבועות. כעבור 10-5 שנים היה שיעור חזרת המחלה אצלם נמוך בשני שלישים בהשוואה לאלה שלא השתתפו בקבוצת תמיכה. שש שעות של יחס אישי, תמיכה, הבנה והזדהות השפיעו יותר מכל התרופות. האם בסל הבריאות שלנו נאבקים לספק קבוצת תמיכה לחולה אחרי כל אירוע רפואי משמעותי? לא. אנחנו רבים על תרופות שעולות אלפי דולרים, שהשפעתן בדרך כלל לא מובהקת, ונמנעים מלהשתמש בנפש על כל מנגנוניה, או ב-Mind , לפי לשונם של אחרים, כגורם המשתתף באופן דומיננטי בבריאות החולה.

בבית ספר יוקרתי לרפואה בארה"ב בדקו מה קורה כשיולדות מקבלות תמיכה נפשית אישית על ידי מלווה בנוסף למיילדת. שיטת התמיכה מתבססת על התרבות האינדיאנית, שם היתה 'דולה' מלווה את היולדת. נמצא שמשך הלידות ירד לחצי ומספר הניתוחים הקיסריים לשליש -, ובריאות היילוד היתה טובה יותר בקבוצה שקיבלה את ליווי ה'דולה'.

מחקר שריכז מחקרים רבים אחרים הגיע למסקנה שהסיכון להתקף לב שני ולקיצור תוחלת החיים גדל ככל שהאדם מרגיש מבודד יותר, עם קשרים חברתיים מוגבלים. בהשוואה בין קבוצת חולי לב שסיפרו על בן זוג אוהב ותומך לבין קבוצה שדיווחה אחרת, שיעור התקפי הלב החוזרים בקבוצה הראשונה היה נמוך בשליש. התרגשתי לקרוא את ספריו של ד"ר אורניש. התנסותי האישית והחשיפה לאותם מחקרים מלמדות אותי הרבה. אין ספק שאקח את זה לחיי האישיים. ד"ר אורניש אומר, ובצדק, שבתי ספר לרפואה כמעט לא חושפים את הרופאים לספרות המקצועית הדנה בחשיבות של אהבה ותמיכה. מתברר שהדבר נובע מזה שקשה לרופאים להתמודד עם הפן הזה, ולא משום שזה לא חשוב.

 

תגובות

 

הטענות של ד"ר שראל גורפות, ולכן הוא ביקש להימנע מלנקוב בשמות הרופאים שאליהם התייחס בכתבה והמרכזים הרפואיים שבהם טופל. למרות זאת, למען האיזון ביקשנו את תגובותיהם. מהמרכז הרפואי שבו צונתר ד"ר שראל נמסר: "המחלקה הקרדיולוגית משתתפת במחקר על מבנה גנטי של אשכנזים שלושה דורות, החולים במחלת לב כלילית מגיל מוקדם. במסגרת זו נשאלה השאלה. שאר הטענות מופרכות מעיקרן".

מהמרכז הרפואי שבו עבר את ניתוח הלב נמסר:

"1. המתלונן הינו רופא, ולטעון שלא הבין את טופס ההסכמה זו היתממות תמוהה ביותר.

2. המנותח נגמל ממשאבת ההנשמה בהתאם לכל הקריטריונים.

3. כידוע לרופא המתלונן, תופעת ההקאות לאחר הרדמה מסוג זה היא שכיחה, ואף מופיעה במפורש בגליון ההסכמה להרדמה שעליו הוא חתם.

4. תנודתיות בלחץ דם אצל חולים לאחר ניתוחים מסוג שעבר המנותח היא תופעה ידועה. לא נרשמו ערכים חריגים מעבר למצופה.

5. החולה נבדק על ידי רופא עיניים מומחה, וזה לא מצא שום ממצא פתולוגי.

6. מבדיקה עם צוות הרופאים שליווה את שחרורו עולה כי התקיימה שיחה ממצה ומפורטת בעניין התפקוד שלאחר הניתוח, וכל שאלותיו נענו".