לו יהי

אוסף חדש ומקיף מסכם את הקריירה המדהימה של לו ריד: הסמים, הנשים והגברים, ניו יורק ולונדון. הקשיבו לו - ותהנו גם אתם מיום מושלם

בגסות, אפשר לחלק את גיבורי הרוק הוותיקים לשניים: הנפוצים יותר הם הפאתטיים, אלה שמוכרים את נפשם לשטן המסחר והתעשייה, מאבדים את דרכם בחוסר-חן, ממחזרים ומשחזרים את ימי התהילה הישנים ובסוף ממאיסים את עצמם גם על מעריציהם הגדולים ביותר.

הנדירים הם אלה שנשארים רלוונטיים גם בגיל שבו אבא שלי יצא לפנסיה מוקדמת. ניל יאנג (בנובמבר בן 58), למשל. בוב דילן (שב-24 במאי היה בן 62) גם. וכמוהו עוד יהודי נרגן עם גיטרה - לו ריד, שחגג ב-2 במרס את יום הולדתו ה-61. במקום שבו דייויד בואי ואריק קלפטון הופכים לדוגמני-רוק, שלובשים חליפות של ארמני ומסרבים להזיע ומחייכים בפה מלא שיניים לבנות וחדשות בטקסי אם.טי.וי – אנשים כמו לו ריד, בוב דילן וניל יאנג ממשיכים לדבוק בג'ינס ובמעילי העור ובאנטי מוחלט כלפי כל מה שמריח (מסריח) מסיאוב.

חברת התקליטים של לו ריד מצליחה להוציא שוב ושוב אוספים שלו, בשמות שונים, מדי כמה שנים. פעם זה "THE WILD SIDE OF LOU REED" ופעם אחרת "רטרוספקטיבה" ופעם "המיטב של לו ריד" ופעם "לו ריד של שנות השבעים". כל יחצ"ן והקופירייטינג שלו, אבל בסופו של דבר כל האוספים שיצאו עד כה כללו כמעט את אותם שירים, בשינויים קלים – ובהחלט לא שיקפו את הקריירה של המשורר האורבני הגדול, המאהב הבלתי נלאה של העיר ניו יורק.

 

ציניקן בגיל 21

 

לו ריד היה ציניקן לאה כבר בגיל 21. החריפות שלו לא התעמעמה עם השנים, אולי מפני שנקודת הכאב שלו עדיין פועמת כדופק. האוטוביוגרפיה שלו כוללת ילדות קשה בבית יהודי מחמיר, עם הורים שלא קיבלו בהבנה את תשוקתו לרוק, סמים ונערים. לפי אחד הסיפורים, שלו ריד לא הכחיש, כדי לגמול אותו מנטייתו ההומוסקסואלית אף אילצו אותו לקבל טיפול במכות חשמל.

זה לא עזר, מתברר. הייעוד היה חזק מכל טיפול בהלם ושיחות עם הפסיכאטר. הוא עזב את הבית, שינה את שמו מ"לואיס פיירבנק" ל-לו ריד, חבר לאנדי וורהול והפך תחת ידיו למנהיג אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה: "מחתרת הקטיפה". לו ריד, שתמיד חלם להיות "הדוסטוייבסקי של הרוק", החל לכתוב פואמות-כיס נזעמות, כאובות ומרירות. הוא זה שמחכה לאיש עם המנה בפינת הרחוב, הוא האיש שבוחן את הנערה מקוני איילנד, כותב על שינוי מין ב"הליכה בצד הפראי", על "הרואין" ותמיד תמיד מגדיר את עצמו כ"חיית רוקנ'רול" ו(כשם האוסף) כ"איש העיר ניו יורק".

 

היקף עצום

 

35 שנות קריירה מסוכמות באוסף החדש של לו ריד, השנים 1967-2002, מ"מחתרת הקטיפה" (ג'יין המתוקה, רוקנ'רול, אור לבן, חום לבן) דרך תקליט הפריצה "טרנספורמר" מ-1972 שהפיק לו דייויד בואי (שירים מייצגים: הליכה בצד הפראי, כמובן, ו"יום מושלם"),

אלבום המופת "ברלין" ("הנערים", "קרוליין אמרה חלק 2 והשיר "ברלין") מ-1973 ועד "אקסטזי" ו"העורב" של המאה ה-21.

הייחוד באוסף הזה, לעומת קודמיו, הוא ההיקף העצום שלו וגם העריכה החכמה של הקטעים שבתוכו. "מי אני?" שפותח את האוסף הוא מן השנה שעברה, אבל כאן הגירסה שונה מזו שנכללה ב"העורב" ומכאן אנו יוצאים למסע אל העבר.

פלאש-בק לשנת 1970, "מחתרת הקטיפה" שאחרי פרישת ג'ון קייל, דרך כל שנות השבעים והלאה עד היום. הבונוס: נשתלו כאן שני קטעים ארוכים, שאפתניים וקודרים שמעולם לא ראו אור על אוסף של ריד (וקשה להשיגם בכלל) – שניהם שייכים לצד ההרפתקני של לו ריד, שרוב מעריציו כלל אינם מכירים.

הקטע הראשון הוא STREET HASSLE – יצירה של 11 דקות משנת 1978, שמזכירה מסע לוהט, מסוייט, של חמישה אנשים שונים, ברחובות ניו יורק, עיר ושמה גיהנום – עם מונולוג שכמו נלקח ממחזה של טנסי וויליאמס, והשתתפות של סטיב ואן-זאנט וברוס ספרינגסטין (לו ריד מספר שאנשים היו בטוחים שזה הוא שמחקה את ספרינגסטין...)

הקטע השני הוא "הפעמונים", מתוך התקליט THE BELLS משנת 1979, עוד מיני-יצירה שמחזיקה 9 דקות ו-20 שניות שכתבו יחד לו ריד ומרטי פוגל. "הפעמונים" הוא מהקטעים החריגים ביותר בקריירה של ריד, מסע אל שורשי הסיכסוך הנפשי הפנימי של לו ריד. חיבור מרשים, מבחינה מוסיקלית, של ג'אז, מוסיקה קלאסית ורוקנ'רול. כל הקטע הוקלט בטייק אחד ותכליתו, כדברי ריד, להעביר למאזין מצב נפשי. מעט מלים, הרבה מוסיקה – סימפוניית-כיס טעונה בחומר נפץ.

 

ומההתחלה...

 

שני דיסקים עם 31 שירים מחזיק האוסף העצום הזה, שנע על שלוש נקודות מרכזיות במשולש אהבותיו של לו ריד: ערים, נשים וסמים. מככבים כאן ברלין, לונדון וניו יורק. בין הדמויות נמצא את קרוליין, ג'יין המתוקה, סאלי שלא יכולה לרקוד והנערה מקוני איילנד. את מחלקת המזרקים והסוטול מייצגים "הרואין", "מחכה לאיש" (שיביא את המנה), "אקסטזי" וכמובן – "יום מושלם", השיר שמזוהה יותר מכל עם הטריפ הקטלני ב"טריינספוטינג".

והאוסף שנפתח ב"מי אני?" משנת 2002, עם כל הרעם והזעם, מסתיים ברוך היפהפה של "עיניים כחולות חיוורות", מ-1968. המסע שהחל בתהיה של איש מתבגר (קשה לומר מזדקן על לו ריד) על עצם מהותו ותכליתו בעולם, נחתם בקול המעט צרוד והגיטרה המלטפת והטמבורין, ובאחד השירים הכי יפים שנכתבו על חמקמקותה של האהבה. "האם נהיה שוב ביחד, או שסתם נישאר חברים טובים" – לו ריד נשאר עם סימן השאלה, אנחנו עם תחושת היופי ותשוקה לשמוע את האוסף, שוב, מההתחלה.