מלחמת אחינו

מלחמת האחים שלנו תתנהל בין המתנחלים לבין הצבא והמשטרה, בין אלה שהתרגלו לבוז לדמוקרטיה לבין אלה שאמונים על כוח ואלימות

"וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן" (שמות כ' ט"ו).

בלי רדיו, בלי טלוויזיה, אבל עם הרבה פירוטכניקה. הוועידה למרגלות הר סיני נפתחת בחצוצרות וקול שופר. מפת הדרכים או-טו-טו יורדת, חרותה על הלוחות. "ויחרד כל העם אשר במחנה" (שם, י"ט, ט"ז).

חלטורת "מפת הדרכים" מעוררת מתרדמתה את האופטימיות הבלתי נלאית של החפצים בשלום והפקתה מתרחבת למחוזות מוכרים. נשיאים וראשי ממשלות נפגשים לוועידה מתוקשרת היטב, מציגים שואו מחויך אל מול כל מיקרופון ומצלמה, ומפהקים בחוסר עניין ועוינות בלתי מוסתרת כשכבים אורות הפרוז'קטורים. אבל בסוף חוזרים הביתה. ומאחורי כל המילים היפות (יותר או פחות) הכוונות הטובות (פחות ופחות) והעייפות המובנת, מסתתרת המציאות.

אתגרי הצד הפלסטיני רבים ולא פשוטים. לא ברור בכלל אם אבו-מאזן, ערפאת, דחלאן ואחמד טיבי ביחד יכולים לשכנע את השאהידים הפוטנציאלים לרדת משבעים הבתולות. לא ברור אם הם בכלל רוצים. סיכויים גדולים שצפויה שם תקופה לא פשוטה של מלחמת אחים.

ובינתיים אנחנו יכולים לשבת בצד, להתבונן בהם בהתכתשותם ולחכות לתורנו. כן, מלחמת האחים שלנו היא ממש רגע אחד אחר-כך, אם לא במקביל ממש.

האתגר הישראלי, בסופו של דבר, גם אם מדובר בעוד שנה, חמש או עשר שנים, הוא פינוי התנחלויות. חייבים נהיה לעבור את השלב הזה בדרך לשלום. אלא שתסמונת ה"לי זה לא יקרה" העמיקה גם לרמה הלאומית. נדמה לנו שלנו זה לא יקרה. מלחמת אחים? לא אצלנו. ואולי דווקא כן.

מלחמת האחים שלנו תתנהל בין הצבא והמשטרה לבין מתנחלים, והיא תהיה מלחמה כוחנית, אלימה, מתלהמת וששה אלי קרב. אותם מתנחלים שהתרגלו, בחסות כל הממשלות, לבוז לדמוקרטיה הישראלית. בפה מלא ובעזות מצח הם מכריזים "לעולם לא נעזוב את ביתנו", "חוק התורה הוא מעל חוקי הדמוקרטיה" ומשחקי הכאילו תופסת ומחבואים ששיחקו איתם על המאחזים בשנים האחרונות מחזקים את תחושתם שאף אחד לא יכול עליהם.

ומנגד, הצבא והמשטרה. ואם לשפוט על-פי הניסיון (בפיזור הפגנות אזרחיות, בפינוי חוות גלעד ומקומות אחרים) הצבא והמשטרה הם בוודאות רבה שני כוחות אלימים. קהות חושים ותוקפנות הם כלי עבודה בסיסיים ביותר בשני הגופים האלה. אחר-כך באים גם הדבקות במטרה, ציות לפקודות ואידיאולוגיות דמוקרטיות מקודשות אחרות.

מאוד לא נעים לגלות, אחרי יותר משלושים שנות כיבוש, שהאלימות והאטימות שאנחנו מפעילים כלפי הפלסטינים יגיעו לביטוי מלא במאבק הפנימי לסיום הכיבוש ופינוי התנחלויות. אבל את ההצלחה הזו הרווחנו ביושר.

 

שום ועידה או פסגה לא דומה לחד-פעמיות של מעמד הר סיני. אחרי ארבע מאות שנות עבדות ואינתיפאדה מסוגננת, תשושים ונחושים, מתוגברים בערב רב, מגייסים בני-ישראל אנרגיות חיוביות ומכריזים "נעשה ונשמע" (כ"ד, ז'). אבל אפילו אז, כמה רגעים אחרי שוך הקולות והמראות, התגברו קוצר הרוח והכעס המצטבר, הופק חטא העגל ולאחריו מלחמת אחים "שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (ל"ב, כ"ז).

חג מתן תורה שמח.