מיהו ציוני

מדברי הרבנים מיש"ע על סוף דרכה של הציונות החילונית עולה רצון לפרק את השותפות בין הציונות הדתית לציונות החילונית

 

שנים רבות טענה הציונות החילונית כי היהדות בגרסתה הדתית סיימה את תפקידה על בימת ההיסטוריה. כעת באים רבני יש"ע וטוענים את ההפך – הציונות החילונית היא זו שסיימה את תפקידה, בהפנותה עורף לעקרונות הציונות והיהדות. שני הטיעונים משקפים יוהרה דומה, התנשאות על היריב האידיאולוגי, ופחד מיריב זה.

הבעיה בהתבטאות רבני יש"ע אינה במשמעותה הפילוסופית, אלא במשמעותה האנושית: היא פוסלת באופן גורף חלקים גדולים מן הציבור הישראלי. גם אם לא תמיד קל לי עם פסיקותיהם, גם אם איני מקבלת לעתים את גישתם הדתית והפוליטית, למרות זאת איני חולקת על כוונותיהם הטובות, על אהבת ישראל ואף על אהבת האדם שבהם. עם זאת, לצערי, מעולם לא היו רבנים אלה, ורבנים בכלל, רלוונטים לציבור הרחב.

השאלה האמיתית היא האם בימים קשים אלה עומדים רבני יש"ע להפוך ללא רלוונטיים גם עבור ציבור גדול של מתנחלים שומרי מצוות. כי זאת יש לדעת, עד לרגע זה, מדובר בציבור שגם אם חלק לא מבוטל מתוכו אינו מקבל את כל דברי רבניו, הרי שרובו ככולו מכבד אותם ואת מאבקם על ארץ ישראל. אלא שההתבטאות האחרונה יש בה כדי להרחיק מהם את רוב חברי הזרם המרכזי ביש"ע, ואלה הסיבות:

ראשית, מי שעומד מאחורי הצהרה הפוסלת באופן כה גורף ציבור ענק מאחינו, מטיל בראש ובראשונה ספק במנהיגותו שלו. כך לא מובילים ציבור, כך מאבדים אותו. כך תגדיר את עצמך כפרנס זוטר של "שטעטעל" קטנה וזניחה.

שנית, מהאמירה משתמע חידוש עצום: אין לנו עוד צורך בלבבות, אומרים לכאורה הרבנים. כלומר, לא בלבבותיהם של אחרים. דיינו בלבו של מי שחושב כמונו, של מי שהולך אחרינו ממילא. הציבור הגדול והעצום שאינו מזוהה עם צאן מרעיתנו הספציפי לא חשוב לנו עוד. אלא אם כן יבוא לחסות בצל כנפינו, יקבל עליו את מרותנו, את סדר העדיפויות שלנו ואת סולם הערכים החד-משמעי שניתן לו. אמירה זו סותרת כמובן את האחריות החבויה במשפט הידוע "לא התנחלנו בלבבות", משפט הקובע שלא ניתן להרחיב את גבולות הארץ בלי גיבוי הציבור שאמור להגן עליה בגופו, ושכדי להתנחל בקרקע יש לכבוש קודם כל את הלב ואת הדעת.

שלישית, וזהו אולי ההיבט הבעייתי מכל בדברי הרבנים: באופן סמוי משתקף רצון לפרק את השותפות בין הציונות הדתית לציונות החילונית. גם אם הם לא התכוונו לכך, זה מה שיבינו תלמידיהם. זוהי, חלילה, תחילתה של דרך שסופה הוא שתי מדינות לשני עמים: לעם יהודה – בשטחי יהודה ושומרון, ולעם ישראל השוכן מעבר לקו הירוק. שוב נהפוך לשני עמים שיש להם שני מרכזים תרבותיים, מערכת חגים שונה, תודעות היסטוריות שונות בתכלית, בלא יכולת לגשר. כמו פעם. אכן היינו בסרט הזה, וסופו ידוע.

עבור רובנו, אנשי הציונות הדתית, מתנחלים ולא מתנחלים, השותפות עם הציונות החילונית, כולל המשך הוויכוח הנוקב עמה על מעשינו כאן ותכליתם, הם חלק מהותי מחיינו ומאמונתנו, שלא נוותר עליו במהרה תמורת חלום עוועים הומוגני. גם אם איננו רווים נחת, בלשון המעטה, מה"עם" ומהחלטותיו, אין אנו מבקשים להחליפו כדרך שביקשו לעשות בעבר כמה זקנים מתנשאים ממפלגת העבודה שהפסידה, או כדרך שמבקשים לעשות היום רבנים מיש"ע.