קצה כבר הנפש בדברי הרהב של מיני קיצונים ופוליטיקאים, המקפידים לשרבב שוב ושוב אל דבריהם את "אי הכניעה" לטרור, ואת יכולת עמידתנו המופלאה, ואת נצחונו המפואר של צבאנו על המרצחים.
אכן, לא נעים להודות כי לא גברנו על הטרור. ולא נעים להודות כי הטרור, ותופעות הלוואי הכלכליות והחברתיות שלו, הביאו לתוצאות מדיניות. ובוודאי לא נעים להודות כי הטנק, המסוק והסיירת המובחרת לא הצליחו לעצור רובים ומטעני נפץ.
לא נעים, אבל עובדה: אמלא האינתיפאדה, לא היה אריק ("די לכיבוש") שרון ניצב היכן שהוא ניצב, בין אם הוא מתכוון לכך ובין אם לאו. וממשלת ישראל לא היתה מאמצת את מתווה בוש, גם אם עשתה זאת רק כאילו כפו עליה מתווה כגיגית.
ומכיוון שהתעלמות מן המציאות היא מידה מגונה ומזיקה, כדאי מאוד לחדול מן ההיתממות, או היהירות, או ההטעיה, או הכסילות, ולהביט נכוחה בעובדות: אכן כן, הטרור כפה עלינו חשיבה מחודשת.
אין ספק כי יימצאו אנשים טובים אשר ימהרו ויתלו באמור לעיל את קולר "התמיכה בטרור". חס וחלילה. טרור ורצח הם מידות נתעבות במיוחד, והלוואי היו הפלסטינים יודעים את מלאכת המרי האזרחי הנקי. התוצאות היו זהות, והן היו מושגות בהרבה פחות דם, כאב וזמן. אך העובדה שרצח וטרור הם מן הנקלים שבמעשים אינה סיבה להתכחש למציאות או להימלט מלקחיה. ובכלל, המזהיר את זולתו שלא ילך בדרך שתמיט עליו אסון – אינו מביע בכך תמיכה באסון, כשם שאדם המזהיר את חברו לא לרחוץ בנהר מזוהם פן ילקה בבילהרציה אינו מביע בכך תמיכה בבילהרציה. שניהם בסך הכל מבקשים לחסוך מזולתם צרות וכאב וסכנות.
כל שיש בדברים דלעיל הוא הבעת תוגה וכעס על מנהיגים ופוליטיקאים לרוב, אשר זה שנות דור ומעלה מתעקשים לא להבין כי דרכם מוליכה, בהכרח, לגיהנום של כאב ודם.
נואלת עוד יותר היא האמירה "פרס לטרור", השגורה בפיהם של כל המבקשים לחסום באיבו כל ניסיון לתזוזה מדינית. ביטוי הצומח אך ורק מתוך בלוטות כבוד זכריות ומודלקות, והוא עשוי כולו טסטוסטרון נקי. אפשר ממש לשמוע את נהמת "למה מה" הפרימאטית, שמסתתרת מאחוריו. והרי די בפעילות מוחית בינונית להבין כי אין עונש קשה יותר לטרור מאשר תזוזה מדינית ושביבים של תקווה, ואין פרס גדול יותר לטרור מאשר המשך הייאוש וחוסר התוחלת.
רק נחמה אחת אפשר להציע לכל אותם פגועי כבוד המתעקשים לנפנף בניצחונם הבדוי על הטרור, או להתעלם מלקחיו זבי הדם: גם בארזים של וושינגטון נפלה השלהבת הזאת. גם שם החלו לקחי הטרור לחלחל, ונראה כאילו הבינו גם שם כי מזור לפצע המדמם במזרח התיכון הוא אינטרס אמריקני אגואיסטי לחלוטין. וגם שם – כמה לא נעים לומר – נדרשו אלפי הרוגים חפים מפשע, כדי שממשל בדלני וצדקני יבין שסכסוכים מקומיים מדממים הם-הם קרקע המזון לצמיחתו של אותו טרור מנוול, צמא דם וחסר פשר אשר טבח בהם.
שהרי כך דרכה של המכה הזאת מאז ומעולם: הטרור חסר הבסיס, הרוצחים לשם רצח, הגרועים שבחלאות האדם – תמיד נזקקו לאיזשהו סכסוך אמיתי כדי "להתעלק" עליו. קרציות הטרור לשם טרור תמיד נצמדות לאיזשהו חמור שסובל באמת ומעורר סימפתיה בינלאומית, כדי למצוץ מעורקיו הצדקה קיומית. חבר הנאלחים של בן לאדן אינו יכול לשווק את מרכולתו אלא אם יסתיר אותה מאחורי חלכאים אמיתיים, משועבדים אמיתיים, נרמסים אמיתיים.
ושוב לא נעים להודות, אך אסור שלא להודות: אלמלא טבח התאומים לא היה הנשיא בוש קופץ לפתע אל מעמקי הביצה הטובענית והמדממת של המזרח התיכון. הוא לא עושה זאת מאהבת מרדכי ואפילו לא משנאת המן. הוא החליט לעשות זאת רק מכיוון שמישהו בסביבתו הקרובה הבין כנראה כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלק בלתי נפרד מן המאבק להבטחת שלומה של ארה"ב. לא שלום ישראל, לא שלום ישמעאל, אלא שלום אמריקה. "השריף של העולם" הרי לא באמת דואג לעולם. הוא בעיקר קרוב אצל עצמו.
האם ימשיך השריף באותה תנופה שבה החל? קדחת. אך זהו עניין אחר לגמרי. הסתכלות אמיצה באמיתות הנוגות הללו עשויה אולי לחסוך עוד סיבוב של דם. נעיצת הראש בחול והתייהרות בניצחונות שלא היו היא דרך בדוקה ומנוסה לכריית עוד ועוד קברים.