שמגר דחה תביעה של 300 מיליון שקל נגד תנובה

קבע בפסק בורר: קואופרטיב "מפתח" להפצת חלב שתנובה ניתקה עמו את הקשר המסחרי אחרי 37 שנים אינו זכאי לפיצוי; קבע: "'קו חלוקה' איננו 'קניין' וכי זכותו של המפיץ היא זכות על פי חוזה"

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, דחה השבוע בשמשו כבורר, תביעה לפיצוי בסך כ- 300 מליון שקל שהוגשה נגד תנובה על ידי קואופרטיב "מפתח" להפצת חלב, עמו ניתקה תנובה את הקשר המסחרי בסוף שנת 2001, לאחר 37 שנים בהן עסק בהפצת מוצריה באזור הצפון.

"מפתח" הגיש בסוף שנת 2001 לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן צו שימנע מתנובה להפסיק את ההתקשרות עמו. בית המשפט לא נעתר לבקשה, אך הצדדים קיבלו את הצעת השופט, יהודה זפט, והסכימו לברר את טענותיו הכספיות של הקואופרטיב בבוררות בפני נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר.

תנובה, שיוצגה בבוררות על ידי עורכי הדין איתמר ענבי וכרמית פלד ממשרד ש. פרידמן ושות', טענה כי אין יסוד לטענת הקואופרטיב לפיה היו לו זכויות "קנייניות" בקווים בהם חילק את מוצרי תנובה וכן שלא מגיע לו פיצוי כלשהו בגין הפסקת ההתקשרות בין הצדדים.

מנגד טען קואופרטיב "מפתח", בין היתר, כי הפיצוי מתחייב כיוון שחבריו שילמו בעבר כסף עבור קניית הקווים שהפכו לרכושו וכן לאור העובדה שתנובה שילמה בעבר סכומים למחלקים עמם הופסק הקשר המסחרי.

השופט בדימוס שמגר פסק, בעקבות פסקי דין של בית המשפט העליון, כי "קו חלוקה" איננו "קניין" (נכס) וכי זכותו של המפיץ היא זכות על פי חוזה. "כאשר הסכם בין שני גורמים עסקיים מגיע לסיומו בתום תקופת תוקפו - אינה קמה זכות לפיצוי כלשהו אלא אם הוסכם ברורות אחרת", כתב שמגר.

עוד קבע שמגר, כי תשלום סכום כסף על ידי מחלק למחלק שקדם לו אינו מקנה למחלק ששילם, זכות לפיצוי מתנובה בסיום ההתקשרות. מדובר בהשקעה כספית של המחלק שאיננה שונה מהשקעה כספית בעסק, בתעשייה, בחנות או ברכישת זכות סטטוטורית (כגון "מספר ירוק" במונית). "השקעה היא בגדר הימור כלכלי. יש והיא נושאת עימה רווח ויש ואינה נושאת רווח, ומי שהשקיע כספו ברכישת חנות אינו יכול להלין על מי שמכר לו את הזכות, אם לא קיבל הסכמת המוכר לביטוח ההשקעה", קבע שמגר.