תיאוריית הקשר

שבוע אחרי שחבר הפרלמנט הגרמני, ירגן מלמן, צנח אל מותו, טוענים מקורביו כי "המוסד" חיסל את הפוליטיקאי האנטי-ישראלי. הם דוחים את האפשרות שהוא התאבד עקב החשדות נגדו בגין מעשי מרמה: מישהו רצה שהוא ייעלם מן המפה, הם קובעים. על רקע גל האנטישמיות השוטף את אירופה, לא מעטים שם מאמצים את "גרסת הקונספירציה"

ורגן מלמן, הפוליטיקאי הגרמני שנהרג השבוע כאשר צנח ממטוס ממשיך להסעיר את הרוחות גם לאחר מותו. למרות שנסיבות צניחת המוות וממצאי חקירת המשטרה הראשונית מצביעים על כך שמלמן התאבד, מעוררת הפרשה גל אנטישמיות מדאיג, בעל ממדים של עלילת-דם מודרנית.

מקורביו של מלמן ואנשים רבים ברחוב הגרמני טוענים כי "המוסד" ו"היהודים" חיסלו את הפוליטיקאי הבעייתי, שהיה ידוע ביחסיו המצוינים עם העולם הערבי וכמבקר בוטה של ישראל. גם בקבוצות דיון באתרי אינטרנט שונים עולה הטענה כי מלמן נפל קורבן ל"מזימה" ציונית או יהודית.

שבוע אחרי צניחת המוות הראוותנית עדיין אופף מסתורין כבד את הפרשה. מלמן (57), צנחן מנוסה שביצע מאות צניחות, לא השאיר אחריו כל מכתב או ראיה המעידים על כוונת התאבדות. בדיקת הגופה העלתה שהוא לא היה נתון להשפעת אלכוהול או סמים.

 

צנח אל מותו

 

כמה מהצנחנים שהיו עמו סיפרו לחוקרים שהם ראו אותו מטפל במצנח במהלך הטיסה. אחדים סברו שהוא חתך את חוטי המצנח, אחרים אמרו כי ייתכן ששיתק את המנגנון האוטומטי שאמור להפעיל את מצנח החירום. המשטרה הוציאה מכלל אפשרות חבלה במצנח.

מלמן, חבר בבונדסטאג הגרמני, מצא את מותו דקות ספורות בלבד לאחר שהוחלט על הסרת חסינותו הפרלמנטרית, כדי לאפשר חקירה נרחבת נגדו בחשד להעלמות מס, זיופים, הונאה ועבירות חמורות על חוק מימון המפלגות. מיד לאחר מכן פשטו חוקרי משטרת גרמניה על 25 משרדים ודירות שמלמן החזיק בגרמניה, לוכסמבורג, ליכטנשטיין וספרד. מאז נחשפו פרטים חדשים על מעורבותו העמוקה במכירות נשק למדינות ערב, עבורן קיבל דמי תמלוגים בשווי של מיליוני יורו.

מלמן ידע שהוא על הכוונת. חוקרי התביעה הגרמנית עסקו בחודשים האחרונים באיסוף שיטתי של מידע מפליל נגדו. הם איתרו חשבונות בנקים שלו בחו"ל, בהם הופקדו מיליונים בהעברות חשודות. הם חשפו העברות כספים לא-חוקיות מחשבונות אלה לקופות המפלגה הליברלית – עד לאחרונה מפלגתו של מלמן.

בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי נודע למלמן על ההצבעה הצפויה בפרלמנט בעניין הסרת חסינותו. הוא התקשר לידיד קרוב בטלפון ונשמע עצבני וכעוס. השניים קבעו להיפגש השבוע. "הוא לא אמר משהו שיכול להצביע על כוונה להתאבד", העיד הידיד לאחר מעשה.

 

אנטי-ישראלי או אנטישמי

 

מלמן עלה לכותרות לפני שנה, בשלהי מבצע "חומת מגן", כאשר עמד במרכזו של ויכוח ציבורי בגרמניה, שזכה לכינוי "ויכוח האנטישמיות". גרמניה היתה שרויה באותם ימים בתחילתה של מערכת הבחירות לפרלמנט. מלמן – אז סגן יו"ר המפלגה הליברלית הגרמנית ונשיא אגודת הידידות גרמניה-מדינות ערב – הביע בראיון עיתונאי הבנה לפיגועי ההתאבדות בישראל. "מה הייתי עושה אילו גרמניה היתה כבושה?" אמר. "גם אני הייתי מגן על עצמי תוך שימוש באלימות, ולא רק בשטח ארצי אלא גם מעבר לקווי האויב".

ההתבטאות הזו גררה תגובות נזעמות של ראשי הקהילה היהודית בגרמניה. מלמן לא נרתע מהביקורת. להיפך, הוא חש שדבריו נגד ישראל זוכים לאוזן קשבת בציבור הגרמני וכי בגישה התוקפנית נגד ישראל טמון פוטנציאל פוליטי.

התבטאויותיו של מלמן עוררו גל אנטישמיות גדול. הוא המשיך בפרובוקציה והודיע על צירופו לשורות המפלגה הליברלית של פוליטיקאי ממוצא סורי, שנזרק ממפלגת הירוקים לאחר שהאשים את צה"ל בשימוש בשיטות נאציות. זה כבר היה יותר מדי עבור היהודים בגרמניה, שהאשימו את מלמן בליבוי יצרים אנטישמיים.

מלמן התגונן ואמר, כי זכותו להשמיע ביקורת על ישראל וכי הגיע הזמן לנפץ את הטאבו האחרון של הפוליטיקה הגרמנית. הוא תקף אישית את אריאל שרון – אותו האשים בחרחור מלחמה – ואת סגן נשיא הקהילה היהודית, מישל פרידמן, שמיהר להגן על שרון. פרידמן טען שמלמן אנטישמי. מלמן השיב, שלא כל מי שפותח פה נגד ישראל הוא אנטישמי.

בשלב מסוים הבינו ראשי המפלגה הליברלית שהם איבדו את השליטה על מלמן. היו שדיברו כבר אז על יצר ההתאבדות שלו. השערורייה החלישה את המפלגה, שאמנם הצליחה בבחירות להגביר את כוחה אבל נותרה רחוקה מהיעד שהציבה לעצמה. מלמן פוטר מיד מתפקידו בצמרת המפלגה, ונפתחו הליכים לסילוקו משורותיה.

יתרה מזאת, התביעה הכללית החלה להתעניין מי עמד מאחורי מימון הפצת העלונים האנטי-ישראלים, בעלות של מיליון יורו. החשדות הופנו כלפי גורמים ערביים בלוב ובנסיכויות המפרץ שמלמן היה עמם בקשרים טובים. למרות התקפותיו החריפות על ישראל, הקפיד מלמן תמיד לציין שהוא אינו אנטישמי וכי ביקורתו על ישראל נובעת מדאגה עמוקה למדינה. במשרדו אפילו היתה תלויה תעודה של קק"ל המעידה כי נטע חמישה עצים באחד מיערות הארץ.

 

הסחיטה שלא היתה

 

מראשית דרכו הפוליטית היה מלמן ידוע כמקורב לערבים. הוא נפגש עם ערפאת בביירות בשנות ה- 70, כאשר היו"ר עוד נחשב באירופה כולה מוקצה מחמת מיאוס. מאוחר יותר היה איש סודו של שר החוץ הנס-דיטריך גנשר, שנהג לשלוח אותו למשימות חשאיות במדינות ערביות בעייתיות. בעת שכיהן כשר הכלכלה קידם מלמן עסקה למכירת טנקים גרמניים לסעודיה. התביעה הגרמנית סבורה כי עבור עסקה זו הוא קיבל שלא כחוק עמלה של מיליוני דולרים.

עלייתו המטאורית של מלמן נבלמה באמצע שנות ה- 90 כאשר התברר כי ניצל את מעמדו כשר הכלכלה כדי לקדם עסקים של אחד מבני משפחתו. הוא נאלץ לפרוש מהחיים הפוליטיים והקים חברת ייעוץ, שהתהדרה בקשריה המיוחדים עם מדינות ערב.

החברה של מלמן טוותה קשרים עם מדינות בעייתיות כאיראן, פקיסטן ורפובליקות הנפט של בריה"מ לשעבר, אבל שימשה בעיקר כחברת-קש לעסקות גדולות של אנשי עסקים אחרים, שתרמו ביד נדיבה לקופתו האישית של מלמן. חלק מהכספים שקיבל הוא העביר בדרכים לא-חוקיות כתרומות למפלגתו, שאימצה אותו שוב אל חיקה.

בחודש ספטמבר האחרון, כאשר התברר היקף התרומות הלא-חוקיות, רצו ראשי המפלגה הליברלית להעיף אותו שוב, בטרם יואשמו כולם בפלילים. אולם מלמן הקדים תרופה למכה. הוא פרש משורות המפלגה, נותר חבר פרלמנט ללא סיעה ופירסם ספר שבו ערך חיסול חשבונות עם יריביו.

בספר טען מלמן כי המוסד הישראלי סחט את גידו ווסטרוולה, ראש המפלגה הליברלית, ואילץ אותו לסלקו משורות המפלגה. לטענתו, כאשר ביקר ווסטרוולה בישראל במאי אשתקד, והמתין בלשכת ראש-הממשלה לפגישה עם שרון, ניגש אליו אדם שלא הזדהה בשמו ואמר לו כי הממשלה בישראל "מעוניינת בראשו של מלמן". ווסטרוולה שאל את מלוויו מי האיש, ונענה כי הוא בכיר מהמוסד.

מלמן טען כי הסחיטה החריפה לאחר שובו של ווסטרוולה לגרמניה. הוא לא ציין איזה מידע על חייו הפרטיים של ראש המפלגה הגיע לידי המוסד, אבל בחוגים נרחבים בברלין נפוצו בעבר שמועות על חיבתו של ווסטרוולה לגברים. מקורביו של ראש המפלגה הליברלית הכחישו בשעתו נמרצות את טענותיו של מלמן, וציינו כי ווסטרוולה המתין לשרון בנוכחות נציגי התקשורת הגרמנית, שלא הבחינו בשום איש מסתורי שאיים עליו. כעת משמש הספר כ"הוכחה" לאלה הקושרים את ידו הארוכה של המוסד למותו של "ירגן איש-ערב".