לא שגרתית

כבר מזמן לא מצאנו עצמנו מושכים כמויות תשומת לב עם מכונית עממית, 1.6 אוטומטית. אז רנו מגאן החדשה אמנם מסובבת ראשים, ואפילו מעוררת תקווה למשהו שונה לגמרי. האם היא מקיימת?

"מה הדבר הזה?", שאל נהג המונית שחסם באדיבות את דרכי לחניה. אבל היו יותר דיסקרטים. כאלה ששלחו אצבעות מורות, אלה שסתם בחנו במבט חודר, אחרים נצמדו באופן מעצבן ומסוכן על הכביש המהיר, ופתאום כל אחד משוכנע שאנחנו מכירים את מפת העיר בעל-פה. באמת, מעולם לא עצרו לצדנו רבים כל-כך, רק כדי לשאול כיצד מגיעים מעבר לפינה.

זה אולי לא הוגן, לטעון כנגד הנוסעים בכביש לעניין יוצא דופן במגאן. אחרי הכל, אנחנו כבר הורגלנו למראה יוצא הדופן של הקומפקטית החדשה מצרפת. החל מתערוכות רכב, דרך השקות ונהיגה. ובכל זאת, קשה היה שלא להתרשם מעצמת השפעת הצללית של מכונית "עממית" על אחינו שבכביש.

ואם כבר עוסקים בכך, שווה להזכיר שאת מרבית העניין בדגם שלוש הדלתות, בו נהגנו לא מעט, הפגינו בני הדור הצעיר יותר, בעוד הקהל המבוגר נרתע במקצת. מבחינתם, מדובר היה בגוף מוזר, שנחת משום מקום בדיוק במרכז תל אביב. אלה יאלצו מן הסתם להמתין לגרסת הסדאן, שתגיע אלינו אף היא בקרוב.

 

עדיין מיוחדת

 

מבחינתי נעים היה לגלות כי למרות שחלפה כמעט שנה מהפגישה, והמגאן עדיין נראית טובה בהרבה מסתם תרגיל בעיצוב. השמשה האחורית, כמעט אנכית, עדיין צדה את העין. בדיוק כמו האחוריים הנפרשים כמו חצאית מעל לגלגלים. והחרטום, עם המראה המשפחתי-חדש של רנו, נותר החלק הקל לעיכול. פרופורציות הצללית נכונות, ומעניקות לה חוסן, גודל וגובה, מבלי להיות גבוהה מדי.

נחמד גם לדעת כי מה שהתחיל כ"תרגיל ויזואלי" באוונטיים, התבגר כאן למכונית מגובשת, כזו שבצבעים הנכונים נראית פשוט נהדר. אגב, למעט בשחור, ובוודאי במרכב שלוש דלתות, שם היא מפחידה כאילו הייתה רכב "חיסול" קלאסי. בלבן? אני מציע ליבואן להעניש אנשי מכירות שלא יצליחו להניא רוכשים ממגאן בלבן.

 

גם מבפנים

 

ועיצוב מקורי יש למגאן גם בתא הנוסעים, אם כי כאן יש צד נוסף למטבע. מחד, מדובר במראה נעים וקל יותר לעיכול. מאידך, רמת האיכות אינה אחידה. כדי להבהיר במה מדובר, אפשר לציין כי כבר במבט ראשון ניתן למחוק כל מתחרה יפנית נוכחית. אפילו ה-307 המהודרת, המובילה בתחום זה כעת, נראית מזוויות מסוימות מעט "רגילה" מדי.

לוח המחוונים לא רק נאה, אלא גם ברור ומפורט. ויש כרטיס חכם ולחצן התנעה ודימום, בלם יד בסטייל מצערת מטוס נוסעים ועוד. אבל המתגים המשניים, כמו דיפון התאים הרבים ואפילו בורר ההילוכים, אינם באותה רמה. זה טוב מבדגם הקודם, עדיין לא בתקן הגבוה ביותר בקטגוריה.

גם חבילות האבזור-ציוד אינן אחידות. הגרסה הרגילה נראית פשוטה מדי, בעיקר עקב ריפוד זול מדי למראה. גרסת הפריבלג', עמה בילינו יותר זמן, דווקא מזמינה ומציגה חידוש בתחום. זו המכונית הראשונה המצרפת לחגיגה הקומפקטית ריפוד משולב עור למושבים, כולל דיפון עור מלא לדפנות. חבל רק שהגוונים הנבחרים אינם משווים מראה מהודר במיוחד, וקהל היעד עלול לפספס את הפואנטה היוקרתית.

בין היתר, מכיוון שהקונסולה המרכזית בגרסאות ה-1.6, חסרות בקרת אקלים ומערכת שמע מקורית. מערכות אלה תורמות בדרך כלל לתחושה ולמראה היוקרתי, והעובדה כי הן חסרות - ללא קשר למחיר או לאבזור אחר - פשוט מפריעה.

וזה חבל, כי מבחינות רבות, אפילו ברמת הגימור הבסיסית המגאן מצוידת יותר מרוב המתחרות. לא רק בשפע כריות אוויר, אלא גם ארבעה חלונות חשמליים, מראה פוטואלקטרית, חיישני גשם ותאורה, מחשב דרך ועוד.

מכך אגב נהנים כל הנוסעים, כולל השלושה האפשריים מאחור. המרחב כאן טוב יחסית, בעיקר תודות לתנוחה זקופה, ואילו ריפוד, דיפון ושאר עזרים, נראים מצוין. חבל רק תא המטען בעל נפח סביר, סובל מעט מעיצוב חלק אחורי מודגש מדי.

 

מניעים

 

אין ספק כי המבחר המקומי יבוסס על גרסאות ה-1.6 וה-2.0 ליטר, ולכן בחרנו באלה למפגש ראשוני. בנוסף, זו גם הפעם הראשונה בה אנו נוהגים בתיבה אוטומטית. היחידה המוכרת של פיז'ו-רנו קיבלה - כמו ב-307, בעלת יחסי ההעברה הזהים - אפשרות לתפעול ידני, אבל לא פעולה הולמת ונכונה.

התיבה הזו (כרגיל) מתחכמת מדי, מתעקשת לצפות את הנהג ונכשלת לעיתים קרובות מדי, "נתקעת" שוב ושוב בהילוך לא-מתאים. וזה חבל, חבל מאד. כי המנוע רועש יותר עקב תפעול לא רהוט, והאצות אורכות זמן רב מדי עקב נתוני בסיס לא אידיאליים, ועוד ועוד.

על רקע זה מתגלה התפעול הידני כאפשרות לא רעה, אלא שגם כאן מתעקשת התיבה ליטול פיקוד במפתיע. גם תחת עומס מרבי היא תחליף עצמאית מראשון לשני מוקדם מדי – 5,500 סל"ד לעומת 6,000 בין שני לשלישי, ו-6,500 בין שלישי לרביעי - ותציב את המנוע מתחת לשיא המומנט. בכך היא גם פוגעת ממשית בביצועים בכבישים תובעניים. ואגב, אז מתגלה גם מעין "שיהוק" קל (בהילוך שני בלבד) בחטיבת הכוח, ובדרכה מעלה.

עם זאת, ביצועי מנוע ה-1.6 ליטר המחודש, עם תזמון משתנה והספק מרבי של 115 כ"ס, טובים למדי. ועובדה זו בולטת עוד יותר לאחר גיחה קצרה לגרסה בעלת הגיר הידני. הביצועים הרבה יותר טובים, העסק עובד הרבה יותר חלק, ואתם כנראה לא תדעו לעולם כמה מסרסת התיבה האוטומטית.

מעניין לציין כי דווקא בגרסת ה-2.0 ליטר החזקה, עם 21 סוסים נוספים, לא חשנו בהבדל מהותי. עד כדי כך שהבאנו את השתיים לעימות משותף. זה אמנם הבהיר מי מהירה יותר, אבל לפחות עד 100 קמ"ש לא מתקדמת ה-2.0 ליטר מהר בהרבה. עיקר יתרונה יהיה דווקא בעליות, שם מסייע לה מומנט רב יותר להתגבר על הפער בין ההילוכים ומגבלות הסל"ד עליהן החליטה התיבה.

ובאותו עניין (כמעט), שווה להזכיר כי רנו עושה כאן שימוש ביחסי העברה זהים לגמרי (כולל סופי) בשתי הגרסאות. וזה קצת מפתיע, לאור הבדלי הכוח בין השתיים. בכל מקרה, עם שתי יחידות הכוח תתקשה המגאן לעבור את ה-170 קמ"ש, קצה ההילוך השלישי. צריכת הדלק הייתה טובה למדי בגרסת ה-1.6 ליטר (עם כ-8.5 קילומטר לליטר), או 7 קילומטר לליטר ב-2.0 ליטר.

 

דינמיקה שגרתית

 

אם יש משהו שאנחנו בטוחים בו, הוא כי המגאן אינה פורצת גבולות חדשים מבחינה דינמית. בוודאי לא כאשר היא מסתייעת בהגה כוח חשמלי, שהופך למרבה הצער נפוץ יותר ויותר. קשה להתרגל לתחושה המלאכותית שלו, ורבים לא יאהבו את נטיית המרכוז המוגזמת.

אלא שתחושות אלה קשורות גם לסוג ומידות הצמיגים, וכך קורה כי דווקא גרסת ה-1.6 הציעה תחושה עדיפה, לפחות כאשר מדובר בתגובה להפניית ההגה. בשתי הגרסאות הפגינה השלדה יכולת גבוהה, עם אחיזה טובה, שינוי כיוון נאות וטיפול רהוט בהעברות משקל.

עד כמה טובה? למרות תחושת קשיחות וריסון תנודות מרכב, המסייעות במהירות גבוהה ונהיגה מהירה, הפגינה המגאן נוחות עירונית טובה למדי. שוב, בעיקר בגרסאות חלשות-יותר, המצוידות בגומי צר וגבוה יחסית - 195/65 עם חישוקי "15, במקום 205/55 וחישוקי "16. הבלמים מצדם מציעים פעולה עצבנית מדי בעיר, הדורשת תקופת היכרות ארוכה יחסית. אלא שלאורך כל המבחן שמרו על כושר מספק, גם תחת עומס גבוה במיוחד.

 

איום גדול

 

אין ספק כי מגאן II מהווה חידוש מרענן מבחינת מראה ואווירה, גם אם העיצוב הזה עלול להפחיד שמרנים. המכונית הזו נראית "אחרת" בעיקר מבחוץ, אך גם בפנים אינה קוטלת קנים. בנוסף, היא היחידה בקבוצתה עם חמישה כוכבי ENCAP, ומציעה לכן שפע ציוד בטיחותי, הרבה יותר ממכוניות קבוצה 2 מוכרות. בעצם, היא דוגמה טובה לכל הטוענים לקיפוח יפניות בתחומים אלה. פשוט כנסו לאולם התצוגה של רנו.

מאידך, וזה חבל, המגאן אינה בולטת בכל הנוגע לצד הדינמי, ואף לא בתחום האיכותי. ומבחינה זו היא מוצאת עצמה בתלם שהתוו זה מכבר פולקסווגן גולף ופיז'ו 307, מייצגות הקו הסלוני-איכותי-מהודר, לעומת פורד פוקוס ספורטיבית, הממשיכה להיות בחירה מועדפת לחובבי הנהיגה.

ומחיר? אם נצא מנקודת הנחה כי ה-307 היא המתחרה הקשה ביותר, הופכת הבחירה לשאלה של טעם ותמורה. מחירה של מגאן בסיסית 114,000 שקלים, והיא מצוידת מהפיז'ו בתחום הבטיחות, וזולה יותר. אלא שהמצב מתהפך קלות בגרסה המהודרת, שם המגאן (125,000 שקלים) אמנם זולה יותר, אך מציעה פחות ציוד. כך או אחרת, מחיר הרכישה אינו עומד להיות גורם מפריע, גם אם לא מדרבן במיוחד.

אז מה נשאר? למשל, להחליט בין 1.6 ל-2.0 ליטר. במכוניות האוטומטיות שנבחנו, הפרש הביצועים אינו מצדיק פער מחיר של 15,000 שקלים. אלא שזו חוכמה קטנה מאד - בכל מקרה תהיה ה-1.6 הבסיסית הבחירה הטבעית ביותר - עד שתגיע הסדאן לפחות.

ובכל מקרה, כל דגם אותו תעדיפו בארסנל, יהיה כנראה מיוחד, וימנע מכם כל אפשרות לאנונימיות על הכביש. יש מי שאוהב, יש מי שסולד. אנחנו אוהבים, בעיקר כאשר מדובר באחת החבילות הטובות בקטגוריה, אם לא הטובה מכולן.