טהראן רועדת

האם אנחנו עדים בימים אלה לתחילתו של שינוי מהותי באיראן, בעקבות הפגנות הסטודנטים ההמוניות? או ששוב, כמו ב-1999, יצליח שלטון האייטולות השמרני לדכא את "מרד הצעירים"? המומחה לאיראן, פרופ' דוד מנשרי, מעריך בשיחה ל-ynet כי עדיין רחוקה הדרך לאיראן חופשית

עוברי האורח ברחוב בטהראן שיפשפו את אוזניהם בתדהמה. "לתלות את חמינאי הבוגד", "מוות לחכמי ההלכה" - אלו רק כמה מהקריאות שנשמעו שם במהלך השבוע האחרון.

מה שהחל ביום רביעי שעבר כעצרת מחאה נגד הכוונה להפריט חלק מהאוניברסיטאות במדינה, נסחף עד מהירה להפגנות סוערות נגד השמרנים והתמהמהות הרפורמות המיוחלות. התנגשויות אלימות עם המשטרה התפשטו ברחבי הבירה וזלגו גם לערי השדה. בסוף-השבוע, כשנראה היה שהעניינים יוצאים משליטה, פשטו כוחות השיטור הסמי-צבאיים על מעונות הסטודנטים, ביצעו מעצרים והחרימו מסמכים, בניסיון לעצור את הסחף.

האם מתחולל מול עינינו זעזוע של ממש ברפובליקה האיסלאמית? פרופסור דוד מנשרי, מומחה לאיראן ואיש החוג להיסטוריה של המזרח-התיכון באוניברסיטת ת"א, אומר כי המהומות, שחוזרות על עצמן מעת לעת, משקפות מורת רוח אמיתית של הציבור הצעיר באיראן מהמציאות בארצו. במלאות כמעט 25 שנים לפרוץ המהפכה, חשים הצעירים כי שאיפותיה לא באו לכדי מימוש.

התסכול והזעם, מעריך פרופ' מנשרי, נעים סביב שני תחומים עיקריים: מחד, הדרישה ליתר חופש הבעה, חירויות פוליטיות, זכויות אדם ואזרח, ומאידך, המציאות הכלכלית והחברתית הקשה, כאשר שיעור האבטלה הרשמי עומד על 12 אחוזים, אולם נראה כי הוא גבוה בהרבה. לשני האלמנטים הללו חברה רעידת אדמה אזורית: מלחמת המפרץ השנייה.

 

כיתור אמריקני

 

האווירה בטהראן מתלקחת אחת לכמה חודשים. אך נראה שאירועים בהיקף שכזה לא נראו מאז המהומות ב-99', במהלכן נהרג סטודנט מאש השוטרים ועשרות נפצעו. אז למה עכשיו?

"נוצרה מציאות חדשה לגמרי", מסביר פרופ' מנשרי. "ארצות-הברית לופתת את איראן משני צדדיה – אפגניסטן ועיראק. איראן רצתה לראות את סדאם מובס, אך במחיר אמריקני כבד יותר. ניצחון הבזק, נפילת המשטר, חוסר התגובה בעולם האסלאמי, עליונותה של ארצות-הברית מול שוליות אירופה והאו"ם – כל אלה אינם לשביעות רצונה של טהראן".

משפרצו המהומות, מיהר הממסד השמרני להפנות אצבע מאשימה לעבר ארצות-הברית, בטענה שעודדה את הסטודנטים ותמכה בהם. בעיקר מיוחסים הדברים לאחד מנאומיו של הנשיא בוש, ששיבח את צעירי טהראן, קרא להם לעמוד על זכותם ליתר חירות ודמוקרטיזציה והפציר בחוגים השמרניים, "הבלתי נבחרים" כהגדרתו, שלא לדכאם. היו שהרחיקו לכת בטהראן וטענו שסוכנים אמריקנים, שיצרו קשר עם גורמי אופוזיציה במדינה, עומדים במישרין מאחורי ההתנגשויות האחרונות.

החשש באיראן מחתרנות והתערבות אמריקנית בענייניה הפנימיים אינו מופרך לחלוטין: בסוף חודש מאי ציטט ה"וושינגטון פוסט" בכירים בממשל, לפיהם הפנטגון שוקד על תוכנית לעידוד התקוממות עממית באיראן, שתערער את יסודות המשטר מבפנים. פרופ' מנשרי אומר כי "לאיראן נוח להציג את האירועים כהפגנות מבית-היוצר האמריקני, ולא כהפגנות איראניות. אך גם אם ברור שהמציאות המזרח-תיכונית והעוצמה האמריקנית מלבות את האירועים, לי נראה שהשורשים הם בתוך איראן".

 

על הכוונת, עם חיזבאללה וחמאס

 

הממשל הנוכחי בארצות-הברית אימץ גישה תקיפה ביחס לאיראן עוד לפני מתקפת הטרור: באוגוסט 2001, ערב כניסתו של חתאמי לכהונה שנייה כנשיא, האריכה וושינגטון את הסנקציות נגד איראן ולוב. לאחר ה-11 בספטמבר באותה שנה העוינות רק הוחרפה, ועד מהרה מצאה עצמה איראן ב"ציר הרשע", לצד עיראק וצפון-קוריאה, כמדינה המייצאת טרור, נותנת מחסה לטרוריסטים ומפתחת נשק להשמדה המונית.

וושינגטון נרתמה לשכנע את המערב, ובעיקר את רוסיה, לשנות את היחס כלפי איראן ולהקפיא עסקאות עמה בתחומי הגרעין. בפסגת הג'י-8 האחרונה בצרפת הדגיש הנשיא בוש את הנושא, והצליח לחלץ אזהרה משותפת כלפי האייטולות בטהראן מצד מנהיגי המדינות המתועשות. פרופ' מנשרי סבור כי "הממשל האמריקני הנוכחי קץ במלים, והוא דורש מעשים. הוא מצפה מאיראן לנקוט צעדים של ממש בתחום הטרור, הגרעין, זכויות האדם ועוד. במבחן המעשה לא חל כל שינוי".

עם מיגור משטרו של סדאם, פיזרו בכירים בממשל האמריקני הצהרות לוחמניות נגד "בריונים אחרים בשכונה", כהגדרתם: חיזבאללה, חמאס, סוריה ואיראן. זו האחרונה סיפקה אתגר דחוף במיוחד, כדי להדוף כל ניסיון מצדה לבחוש בקלחת השיעית בדרום עיראק ולעצב את שכנתה בדמותה. האמריקנים נערכו לקרב בלימה נגד הסיוט הגדול ביותר מבחינתם: מדינה שיעית נוספת שנשלטת בידי חכמי הלכה קיצוניים.

אלא שלמרות הכללת שתיהן ב"ציר הרשע", הגישה האמריקנית כלפי טהראן שונה מזו שננקטה כלפי בגדד: בעוד שביחס לאחרונה סברו בממשל כי אין מנוס משימוש בכוח חיצוני למיגור המשטר, הרי שלגבי איראן הבהירו האמריקנים כי בכוונתם לאפשר לעם לחולל את השינוי מבפנים. בוש עצמו סיכם זאת ביתר פשטות, כמנהגו: "אנחנו לא אויבים שלכם. אם תבחרו בדרך הנכונה, תגלו שארה"ב היא ידידתכם הטובה ביותר".

 

לא מספק את הסחורה

 

באירועי 99' בטהראן, הפעם האחרונה בה נראה היה שהעניינים יוצאים מכלל שליטה, דוכאו המהומות הסוערות בכוח הזרוע, כאשר גם הנשיא המתון חתאמי נאלץ להתייצב לימין החוגים השמרניים, בדרישה לשמור על החוק והסדר. פרופ' מנשרי מציע הסבר אפשרי לעובדה שהפעם, המהומות פחות מקיפות: "אז זה היה במהלך חופשת הקיץ, ואילו עכשיו זמן בחינות. נדמה לי שברור מתי קל יותר להוציא סטודנטים לרחובות, אם בכלל".

הבדל אחר בין שתי התקופות הוא העובדה, שלפני ארבע שנים הופנתה הביקורת הן נגד השמרנים והן נגד חתאמי, האיש שהסתמן עם בחירתו ב-97' כתקווה הגדולה, הבטיח רפורמות מרחיקות לכת במנהל ובכלכלה, אך לא הצליח לספק את הסחורה. פרופ' מנשרי טוען כי "חתאמי כבר 'לא רלוונטי', כמו שאומרים אצלנו. תומכי הרפורמות התייאשו מהאיש, והם מפנים את חצי הביקורת הישר לעבר המשטר השמרני".

חתאמי עצמו דווקא ניסה לחולל שינוי: הוא קבל על כך שיש מי שמצרים את צעדיו ולא מאפשרים לו לפעול. קשה במיוחד הייתה הביקורת שהטיח בקודמו בתפקיד, רפסנג'ני, המשמש כיום כראש "המועצה לקביעת האינטרס הלאומי" – מעין גוף בוררות, שמכריע במקרי מחלוקת בין הנשיא והפרלמנט לבין "המועצה הדתית העליונה", שכל חוק חייב לעבור את אישורה.

אלא שאפילו רפסנג'ני עצמו, שאינו נמנה על מה שמכונה "המחנה הפרגמטי" באיראן, דיבר לאחרונה על אפשרות לעריכת משאל-עם באשר ליחסים עם ארצות-הברית. בהקשר זה מסביר פרופ' מנשרי, כי החלוקה הקלאסית בין 'שוטר טוב' ל'שוטר רע' השתנתה בשנים האחרונות: "ה'שוטר הטוב' הקלאסי היה חתאמי, אך למילים שלו אין עוד את התוקף שהיה להן לפני שש-שבע שנים. כיום, בתוך הממסד השמרני יש מי שנוקט בגישה המתונה יותר, ולעומתו ניצב חמינאי (שנושא בתואר המנהיג העליון), המייצג את התקיפות והשמרנות הצרופה.

 

העם עושה את הפוליטיקה

 

בניגוד לרושם השמרני והמקובע שנוצר לה בשנים האחרונות, איראן היא מדינה תוססת, בעלת ציבור מעורב ובעל מודעות פוליטית גבוהה. על-כך יעידו שיעורי ההשתתפות הגבוהים במערכות הבחירות, ריבוי העיתונים ובעיקר העובדה המדהימה, שכבר בשנת 1905 - הרבה לפני לא מעט מדינות באירופה – יצאו ההמונים לרחובות וכפו על משטר עריץ לאמץ חוקה. גם המהפכה האסלאמית ב-79' צמחה מלמטה ובוצעה בידי ציבור ההמונים, שהדיח את השאה, מנהיג בעל עוצמה אדירה, מכיסאו. אבל באירועי 2003, לפי שעה, לא נראה שהציבור הרחב מצטרף בהמוניו לשורות המפגינים.

אז איך נדע שסוף משטר האיטוללות אכן קרב? מתי ניתן יהיה לומר שישנה מסה קריטית, שנקודת האל-חזור נחצתה? לפי פרופ' מנשרי, "המשטר הזה הוא די יציב, בסך-הכל. אם תתרחש נפילה, זה יהיה בהסתיידות עורקים, לא שבץ: המהפכה תכרסם בעצמה ותגביר את מורת הרוח נגדה. זה יכול אמנם לקרות בבת-אחת, אך רק אחרי תהליך ממושך.

"זוהי תקופה של חשבון נפש באיראן, כאשר בעוד מספר חודשים ימלא חצי יובל למהפכה. אנשים שואלים את עצמם, מה הרווחנו? הסטודנטים שמפגינים היום ברחובות טהראן לא נולדו כשהשאה הודח. הם לא ראו את חומייני שב מן הגלות ותופס את השלטון. מה שהיה לפני המהפכה מעניין אותם כשלג דאשתקד. הם בסך-הכל רוצים לחיות טוב יותר".