מפוטר מהפועלים: היום לא מכירים אותי

"בוקר אחד התקשרה אלי המזכירה של אחד מחברי ההנהלה ואמרה לי 'תבוא ב-12:00'. לא הייתי צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה עומד לקרות; המנהל לא נתן לי שום אפשרות להגיב או לסנגר על עצמי. שאלתי 'למה אני', אבל הוא לא הסביר. הבנתי שחבל על הזמן"; ישראלים שנפגעו כלכלית בשנתיים האחרונות מספרים את סיפורם; והשבוע: מפוטר בנק הפועלים; כתבה שלישית בסדרה

כמה שבועות לאחר שהשתחררתי מצה"ל הצטרפתי לבנק הפועלים. התחלתי מכלום, למדתי, התקדמתי וזכיתי להערכה רבה. הבנק הפך לבית שני שלי. הרגשתי שם מצוין.

לפני חצי שנה, כשהבנק הודיע שהוא מתכוון לפטר 900 עובדים, השתנתה ההרגשה שלי בין לילה. במשך שבועות רבים חיינו כולנו באפילה מוחלטת. לא היה לנו מושג מי ייכלל ברשימת המפוטרים. ניסינו להשיג כל בדל מידע אפשרי, כדי לצמצם קצת את חוסר הוודאות. האווירה הייתה מאוד לא נעימה. חלק מהפונקציונרים בבנק כבר ידעו מי יפוטר עוד לפני כן, אבל השביעו אותם לא להגיד לנו כלום. היו כל מיני ניסיונות התארגנויות, שהבנק חשש מהם מאוד, אז הם אספו את הוועדים ואיימו עליהם לא להפריע למהלך.

אני לא ידעתי כלום, אפילו לא לגבי העובדים מתחתי. הם קיבלו הודעות ממישהו אחר. עד יום הפיטורים עצמו לא ידענו מי באותה הקלחת. היינו כעשרים איש במחלקה, ולא ידענו מי יישאר ומי לא. עד שבוקר אחד, המזכירה של אחד מחברי ההנהלה צלצלה ואמרה לי 'תבוא ב-12:00'. לא הייתי צריך להיות גאון גדול כדי להבין מה עומד לקרות. באתי, והמנהל הסביר לי שזה לא שאני לא טוב, פשוט 'עושים שינויים ארגוניים וצריך לפטר בכל הדרגים'.הפגישה הייתה אמורה להיות מעין שימוע, אבל לא נתנו לי שום אפשרות להגיב או לסנגר על עצמי. זו הייתה סיטואציה מאוד לא נעימה, אבל היא ארכה דקות ספורות בלבד. שאלתי למה אני, אבל הוא לא הסביר.

כל השנים קיבלתי חוות דעת מצוינות ובונוסים, וכל מה שהיה לו לומר לי זה להתייצב למחרת בשעה 11:15 באגף משאבי אנוש, סיטואציה שהייתה אפילו עוד יותר מבישה. מהרגע הראשון החלטתי שאין טעם להילחם. העלבון היה כבד מדי. שאר העובדים שלי שפוטרו נקראו לשיחה על ידי דרג נמוך יותר, והגיבו באופן שונה ממני: חלקם קיללו וצעקו, ואחד העובדים קיבל התקף לב ונשאר לעבוד בבנק.

התחושה הייתה נוראית. מעבר לתרומה המקצועית שלנו, כל השנים הרגשנו שאנחנו משפחה בבנק. היו לנו המון פעילויות חברתיות משותפות, טיולים, צעדות. ראיתי בבנק הפועלים בית, ותמיד הגנתי עליו, עד השנים האחרונות, בהן הבנק איבד את הדבר החשוב ביותר שהיה לו ושכח שהאנשים הם אלה שמביאים לו את העבודה, הפרנסה והרווחים. זו טעות שעדיין נמשכת בגישה של הבנק לעובדים.

יום למחרת ההודעה, עובדים חיצוניים שנשכרו על ידי הבנק נתנו לעובדים את מכתבי הפיטורים מהבנק. אני זכיתי ליחס קצת יותר טוב. הגעתי למחלקת משאבי אנוש ונשלחתי לבעל תפקיד זוטר ממני בבנק, שלא מכיר אותי. לכל אחד הקצו עשר דקות. הוא נתן לי מעטפה לבנה גדולה שבה היו כל התחשיבים, הסביר לי שאני במסלול פיצויים ולא פנסיה - למרות שיום קודם ביקשתי מחבר הנהלה שיעזור לי לקבל פנסיה - ואמר לי מה אני מקבל ומה אני לא מקבל. אם הייתי נלחם, יכול להיות שהייתי מקבל יותר.

שאלתי את המנהל שישב מולי אם יש לו סמכות להוסיף לי בתנאי הפרישה והוא אמר שלא. הוא גם אמר לי שאם לא אחתום אקבל רק 100% פיצויים במקום 230%. הוא נתן לי שלושה ימים להחליט, עד יום חמישי. הבנתי שחבל על הזמן שלי, למרות שבדיעבד נראה לי שמי שמשך ולא חתם בזמן קיבל בסופו של דבר יותר.

 

החלטתי לא להילחם בבנק

 

למרות העלבון, ברגע שנפל הפור הרגשתי הקלה מסוימת. שבועיים קודם לכן הרגשתי רע יותר, בגלל חוסר הוודאות. החלטתי מראש שאני לא הולך להילחם בבנק. באותו סוף שבוע הייתי בין הראשונים שחתמו על הסדר הפרישה, מתוך כוונה לא למשוך את התהליך, למרות שהיו לי השגות לגביו.

קיבלתי משכורת עבור כל חודש ינואר. הבנק העמיד לרשותנו מרכז הכוונה, שפעל שלושה חודשים והציע כל מיני סדנאות וייעוץ. הכוונות היו טובות, אבל התוצאות - לא בהכרח. מיד עם הפיטורים הציעו לי עבודה במוסד גדול וכבר התחלתי במשא-ומתן, אבל בסוף החלטתי לקחת פסק זמן. התחלתי ללכת ללשכת העבודה. שלושים שנה שילמתי ביטוח לאומי, ואני מקבל דמי אבטלה של כ-7,000 שקל לחודש ברוטו, בהרשמה של פעם בשבוע בלשכה, לתקופה של 175 ימים.

בהתחלה רציתי מאוד למצוא עבודה, אולי כדי להראות לעצמי שאני שווה ויכול. החלטתי שמה שלא אעשה - לא אתן לעצמי לשקוע. ניסיתי להפעיל קשרים, הסתכלתי במודעות דרושים, המשכתי לקום כל יום מוקדם בבוקר, אבל לאט לאט התרגלתי לסדר יום אחר. התחלתי לעשות דברים שלא עשיתי כבר הרבה זמן, נרשמתי לקורסים, התחלתי להשקיע בעצמי. לשמחתי, לא היתה לי בעיה כלכלית בעקבות הפיטורים.

לא התפתיתי לבזבז את הכסף: פעלתי בהיגיון, הלכתי למס הכנסה וביקשתי פריסה. אמרתי להם שאני לא מתכוון לעבוד, ושילמתי מס מופחת. את הכסף סגרתי בתוכניות חיסכון ארוכות שמשלמות הכנסה חודשית ובהשקעות סולידיות. כיום אני מקבל, כריבית, כמעט את אותו סכום כמו השכר שהיה לי, ללא התנאים הסוציאליים. אני ממשיך להפקיד לקרן הפנסיה בעצמי מדי חודש.

 

לא האמנתי שיבגדו בי ככה

 

למרות שאין לי בעיות כלכליות רציניות, הפיטורים שלי היו מכה אמיתית לי, לאשתי ולילדים. מה שבעיקר כואב לי זה ההתנתקות מהבנק, שהייתה כל כך מיידית וברוטלית. הדרך שבה זה נעשה הייתה מכאיבה. למשל, יום אחרי שחתמתי על ההסדר הכספי הפסיק להגיע אלי עיתון 'גלובס' הביתה. חתכו לי מיד את המנוי. עשו הכול בצורה כל כך בוטה. שינו את הסטטוס מחשבון של עובד בנק לחשבון של לקוח רגיל והתחילו לקחת ממני 10 שקלים דמי ניהול חודשיים. התאכזבתי. באתי לסניף ואמרתי שייקחו את כרטיסי האשראי, ואז הם נזכרו פתאום שאני אמור לקבל הרבה כסף ולהשקיע אותו, אז פתאום הבטיחו לי כל מיני הטבות בחשבון. הגישה של בנק הפועלים לעובדים שפוטרו שונה מהגישה של בנקים אחרים, כמו לאומי למשל, שהשאיר לעובדים שפוטרו מעמד של חשבון עובד ונתן להם פטור מדמי ניהול. לפועלים, משום מה, היה נורא חשוב בין לילה לשנות לי את הסטטוס של החשבון.

מאז הפיטורים, לפני חמישה חודשים, לא שמעתי כלום מהבנק. לא האמנתי שהבנק יגיע למצב בו יבגוד ככה בעובדים הטובים שלו. אותו חבר הנהלה לא מתקשר אלי, ומהחברים הבכירים לא שמעתי כלום. הרי לא מדובר כאן במישהו שסרח. אני תרמתי לבנק המון, ובין לילה אני כאילו לא קיים. אחרי התרומה שלי והחלק שלי בהישגים שהבנק הגיע אליהם, זה פשוט מעליב. אתמול הייתי חשוב, והיום כבר לא מכירים אותי.

אני כועס על אנשים שמכירים אותי במערכת ויכלו להשפיע. יש בבנק בכיר אחד שהיה איתי בקשר טוב, אבל שבועיים ניסיתי להשיג אותו והוא לא הואיל בטובו לחזור אלי. בכל פעם שהגעתי לדבר עם המזכירה, נתקלתי בדחייה. זה דבר שלא היה קיים בבנק הפועלים שאני הכרתי. על אלי יונס אני דווקא לא כועס, אולי הוא אפילו לא ידע. גם לגבי הבעלים, למרות שהם מסתכלים על השורה התחתונה ושוכחים מי עומד מאחוריה, אני מבין שזה עסק פרטי וזו זכותם, אבל מאנשים שעובדים עשרות שנים בבנק וצמחו במערכת - מהם לא ציפיתי להתנהגות כזו. אולי אני תמים, אבל לא האמנתי שאנשים מוכנים לפגוע בכל אחד כדי לשמור על התחת שלהם ועל מקום העבודה שלהם.

לפני עשרה ימים הבנק ערך אירוע גדול לכל העובדים בעלות של מיליון דולר, שיכלו להשאיר כמה מהמפוטרים בבנק. מיותר לציין, שאף אחד לא חשב להזמין אותנו.