איך מוציאים הזרים מישראל כמיליארד ד' בשנה?

מתברר כי העובדים הזרים מצליחים להוציא לחו"ל כמיליארד דולר בשנה; איך הם עושים את זה? מה תפקידו של בעל דרכון בקהילת העובדים הסינים? כמה עמלה גובה בלדר כספים לגאנה? למה הסינים עובדים עם בנקים פלסטינים והפיליפינים הולכים לבנק בישראל? ואיך כל זה קשור לענף שבו הם עובדים

פעם בשבוע, ביום מוסכם, מגיעים האוטובוסים לנקודות האיסוף הסודיות בערים מרכזיות בישראל. הנוסעים ממלאים את כל האוטובוס בזריזות ומתחילים בנסיעות שתמיד מגיעות לאותו מקום - מזרח ירושלים. נוסעי האוטובוסים הללו אינם תיירים, למרות שכל אחד מהם נושא עליו, בחגורת בטן, כ-500 דולר בממוצע. הנוסעים כולם סינים, פועלים זרים. הנסיעה הזאת אינה קשורה לעניינים שבקדושה, זה גם לא טיול. מדובר בכסף.

במזרח ירושלים פורק האוטובוס את נוסעיו לפתחו של אחד הבנקים הפלסטינים הפעילים במקום. הנוסעים מפקידים בבנק את הכסף שהביאו עימם ושולחים אותו, באמצעות הבנק, למשפחות בסין. המשימה הושלמה.

כ-255 אלף עובדים זרים, חוקיים ולא חוקיים, עובדים בישראל לפי נתוני מבקר המדינה לשנת 2002. דובר מנהלת ההגירה, עופר לפלר, מעריך כי בשנת 2002 הוצאו ממדינת ישראל כמיליארד דולר על ידי עובדים זרים. לדבריו, "הנזק הכלכלי של כל תעשיית העובדים הזרים הוא אדיר. לא בכדי היא מהווה נדבך מרכזי בתוכנית הכלכלית החדשה".

 

זהר: אין נזק כלכלי

 

חנה זהר היא מנהלת ארגון "קו לעובד", המסייע לעובדים במצוקה ובכללם גם לעובדים זרים. זהר מתנגדת לדבריו של דובר מנהלת ההגירה: "זה לא נכון שיש נזק כלכלי. הרי זו הדרך לסבסד את ענפי החקלאות והסיעוד. ללא העובדים הזרים היו החקלאים או הקשישים צריכים לשלם שכר גבוה יותר לישראלים, וספק רב אם היו עומדים בכך. צריך לצמצם את פעילותם של העובדים הזרים, אבל צריך גם לנהוג בהגינות ולא להשתלח בהם".

העברת כספים לחו"ל בדרך שתוארה בתחילת הכתבה מאפיינת חלק מסוים מקהילת העובדים הסיניים, אבל יש גם שיטות אחרות.

כמעט כל העובדים הזרים - מכל הלאומים - שולחים את הכסף שהם מרוויחים בישראל לארצות מוצאם על בסיס חודשי. בכך, הם קודם כל מסייעים למשפחותיהם בניכר, אבל גם מצייתים לכלל הבסיס: לא מסתובבים בישראל עם כמויות גדולות של כסף.

עובדים זרים רבים אינם יכולים לפתוח חשבון בבנק ישראלי ולהפקיד בו את משכורתם. בייחוד בענף הבנייה, שנשען כמעט כולו על פועלים סינים. זאת, מכיוון שדרכוני העובדים בענף זה מוחזקים אצל המעסיקים או אצל חברות כוח האדם. ללא דרכון, או תעודה מזהה רשמית אחרת, לא ניתן לפתוח חשבון או להעביר כספים באמצעות בנקים בישראל.

 

הפלסטינים לא שואלים שאלות

 

רבים מהפועלים הזרים שאין להם דרכונים הגיעו לישראל באופן חוקי, עם אשרות עבודה. לאחר מכן נמלטו מניצול של מעסיקים או מתווכים שונים והשאירו את דרכוניהם אצלם. מצב זה הפך אותם למועמדים לגירוש מיידי על ידי מנהלת ההגירה. לאחרים, לא היה אישור עבודה מלכתחילה.

חלק מהסינים, כאמור, מצאו בבנקים הפלסטינים פתרון נוח. הפלסטינים הם סלחניים יותר בנושא הדרכונים ואין בהם שוטרים של מנהלת ההגירה, שעשויים לגרש אותם מישראל. בנוסף, העמלות שגובים בנקים אלה הן נמוכות יותר.

פעם הגיעו הסינים באופן עצמאי לבנקים פלסטיניים באזור המשולש. לאחר מספר מקרי שוד ובעיקר על רקע הסגר הצבאי באזור, עברו חלקם לשיטת ההסעות המאורגנות לירושלים.

דרך מקובלת אחרת בקהילת העובדים הזרים, היא שימוש בשירותי העברת הכספים של בנק ווסטרן יוניון. אלה פועלים בסניפי הדואר ואינם דורשים דרכון. עמלות העברת הכסף לחו"ל בווסטרן יוניון גבוהות יחסית לעומת הבנקים, ורובן נעות סביב ה-10%. אבל הדלת פתוחה והכסף מגיע מיידית ליעדו בארצות המוצא.

 

המקצוע: בעל דרכון

 

בקרב הסינים רווחות שתי שיטות נוספות האחת היא בלדרים. אדם שחוזר לסין נושא על גופו את כספם של כל חבריו בישראל. כשהבלדר מגיע לסין הוא מחלק את הכסף לרשימת נמענים מוסכמת מראש. השיטה הזאת רווחת בעיקר במשלוחים למחוזות נידחים ופחות מפותחים בסין. במקרים אלה, הבלדר משתייך לקבוצת עובדים שהגיעה מאותה עיירה או כפר, שבין תושביו שוררים אמון וערבות הדדית.

השיטה האחרת עושה שימוש בחבר קהילה בעל מזל, שהצליח לשמור על דרכונו. אדם זה הופך לשליח הציבור, המוציא והמביא. האיש הזה לא הולך לעבודה. הוא עובד בשירות הקהילה ויש לו מקצוע: בעל דרכון. האיש הזה פותח חשבון בבנק ישראלי ומעביר דרכו לחשבון בנק סיני את הכסף של חבריו. הוא מתפרנס מעמלות על כל סכום שהוא מעביר.

לעומת הסינים, נהנים העובדים הפיליפינים מחיים קלים בהיבט זה. בענף הסיעוד, שמעסיק את רוב בני הקהילה, לא מקובל לקחת דרכונים מעובדים. דרכם של הפיליפינים לשירותי הבנקים בישראל סלולה.

באזור הערבה מקובלת דרך אחרת של העברת כספים של עובדי חקלאות תאילנדים. העובדים מעבירים את הכסף דרך מעסיקיהם ותנועת המושבים לבנקים ישראליים, שמעבירים את הכסף לבנק בתאילנד. עד שהכסף מגיע לתאילנד הוא עובר כ-4 ידיים. כל יד גובה כמובן את עמלתה.

 

חגורות כסף

 

ג' (39) מגאנה הוא אקדמאי שעובד בניקיון. הוא עובד בישראל כבר 10 שנים ואין לו דרכון. ג' שולח לגאנה כ-300 דולר בחודש למשפחה מורחבת מאוד (לעצמו הוא שומר 200 דולר). בדרך כלל, הוא מעביר את הכסף באמצעות בלדר עם חגורת כסף. "שליח כזה עדיף על העברה בנקאית" מסביר ג'. "זה קשה לקרובים מכפר רחוק להגיע לבנק בעיר גדולה. אמא שלי גם לא יודעת לכתוב ולא תוכל לחתום בבנק כדי למשוך את הכסף. שליח מביא לה את הכסף עד פתח הבית".

לדבריו, עמלת הבלדר עומדת על כ-5% ל-100 דולר. אם הסכום גדול היא יכולה להגיע גם ל-7%. הסיכון והאחריות של הבלדר גדלים ככל שסכום הכסף גדל ובהתאם גדלה גם העמלה.

חוץ מבלדרים משתמשים האפריקנים בשירותי ווסטרן יוניון וחברות דומות: חברות כמו GMT ו-MONEYGRAM מתחרות לאחרונה על פלח השוק האטרקטיבי של העובדים הזרים ופותחות סניפים חדשים ברחבי הארץ.

ככלל, קהילת העובדים האפריקנים לא מאמינה בבנקים פלסטינים. "אין יציבות ברשות הפלסטינית ואנחנו לא רוצים לשחק בכסף שלנו. לך תדע מה יקרה לבנק מחר" אומר ג'.