הצייר משה קופפרמן נפטר בגיל 77

חתן פרס ישראל לשנת 2000 הלך לעולמו בסוף השבוע ויובא למנוחות בקיבוץ לוחמי הגיטאות, בו התגורר מאז הגיע לארץ לאחר מלחמת העולם השניה

הצייר משה קופפרמן הלך בסוף השבוע לעולמו בגיל 77. הלווייתו תתקיים ביום ראשון ב-17:00 בקיבוץ בו התגורר, לוחמי הגטאות. הוא השאיר אחריו רעיה, בן ושלוש בנות.

קופפרמן נולד ב-‏1926 בירוסלב (גליציה) בפולין. ב-‏1941 הוא גורש עם משפחתו לאוראל וב-‏1942 לקזחסטאן. ב-‏1946 חזר לפולין, ועלה לארץ ב- ‏1948 דרך מחנות "שארית הפלטה" בגרמניה, והיה ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות.

הוא החל להציג כבר בתערוכת אמני הקיבוץ המאוחד בנען ב-1952 ומאז לא חדל. תערוכותיו הוצגו גם בפריז, ורשה, אמסטרדם, ניו יורק ומוזיאונים אחרים בעולם.

קופפרמן זכה בפרס ישראל בשנת 2000 ולפניכם נימוקי השופטים:

"עבודתו ניצבת היום בכותל המזרח של אמנות ישראל. תמונותיו גדולות הממדים וכן רישומיו הקטנים מוצגים, וזוכים להערכה רבה, בכל המוזיאונים החשובים בארץ, במזרח אירופה ובמערבה ובארצות הברית של אמריקה.

תחילת יצירתו של קופפרמן בזרם "המפשט הלירי" אשר שלט בישראל בראשית ימי המדינה, אולם המשכה בביטוי ייחודי, עצמאי ופרטי מאוד, שאינו דומה לאבסטרקט כלשהו ואינו ניתן לחיקוי. "ואם היו בעבודותיו המוקדמות גושי צבע מעומתים אלה מול אלה או משחקים אלה מתוך אלה, הנה בהתגבש סגנונו האישי נעלם כל זה. הירוק והאדום, הלבן והשחור נמהלו והפכו לאפור-סגול שהוא סימן היכר לתמונותיו.

קופפרמן נהג להעיד על עצמו שאינו מבדיל בין העבודה הנדרשת מחבר משק ובין עבודתו בסדנה. הוא אינו מאמין בביקורים מקריים של המוזה. הוא משכים כמו כל החברים לעבודה. הוא מתחיל בלי שינסח לעצמו תכנית ובלי שתחילת המעשה תעיד על סופו וגם בלי שידע ברורות מה יהיה מראה הגמור של התמונה שהוא עומד לצייר. הביוגרפיה המצטברת, זו של חייו הפרטיים, של חייו בקיבוץ, והביוגרפיה של דורו, דור שארית הפלטה, וכן ניסיונו המצטבר באמנות, מכתיבים את העשייה היום-יומית שלו. הוא מתחיל ספונטנית, בלי לדעת מה יצא מזה, ותוך כדי עבודה בא הריכוז והתהליך מתרחש.

כל תמונה של קופפרמן היא עבודה של גילוי והצנעה. רבדים רבדים מונחות החוויות אלו על גבי אלו, שכבות שכבות המכסות כמעט על מה שמונח תחתיהן. את הבד החדש וכן את הנייר הנקי הוא מתקיף ברישום נרגש ועז, בשרבוט אקספרסיבי רב-עוצמה, ואז מתחיל תהליך הכיסוי וההצנעה. הוא מכסה את הרישום המקורי ברישומי גרפיט מסורגלים, פסים גסים, או גם דקים, בגרפיט רחב או בעיפרון דק, ומסתיר גם אותם בצבע עכור בעזרת גליל סיידים, ואז חוזר ורושם וחוזר ומכסה, עד שהתמונה נראית ככלוב שאפשר להציץ בעד סורגיו אל נבכי אין סוף. ואם כי יש לעתים שמתעוררת אסוציאציה של גופים לקוחים מן המציאות, כגון פיגומים על מבנה או טרקטור בחצר המשק, הם אינם אלא מראות פנימיים הנושאים רגשות בלתי ניתנים לתרגום מילולי.

משה קופפרמן מעורב עמוקות בגורלו של העם היהודי ובגורלה של מדינת ישראל, ויעידו על כך תולדות חייו: ההגליה והנדודים בימי מלחמת עולם השנייה, השכול בעת הנדודים, העלייה לארץ, כינון קיבוץ לוחמי הגטאות שבו הוא חי עד היום ומלחמות ישראל. הוא מעיד על עצמו שהוא נושא בעיני רוחו את מראות השואה וגם איננו מנסה להשתחרר מהם, אם כי אי אפשר למצוא אותם כנושא גלוי ביצירתו. מי שניצב מול תמונותיו יהיה נשאב אל המעמקים הנגלים מבין חרכי הסורגים ויהיה מרותק אל החבוי, זה המבצבץ עמום מבין קווי השתי והערב המאופקים - יחווה את העצב, את השכול הפרטי כמו גם את הכאב הקולקטיבי. יצירתו "עם בירות אחרי בירות עם בירות" עודנה צורבת ולא מרפה.

קופפרמן מאלתר, מתמצת, מרכז ומכסה על העושר החבוי. אולם כל יצירה חדשה שלו נושאת גילוי חדש ולעולם איננה סיכום וסוף. דברו של קופפרמן אמת, זו האמת שנתגבשה בחייו ומוצאת את ביטויה העשיר והחגיגי ביצירתו. על כל אלה מצאה ועדת השופטים את מר משה קופפרמן ראוי לפרס ישראל לשנת תש"ס בתחום הציור".