איך להיות רזה ומאושרת?

"יש אלוהים", ספרה של קארין ארד, הוא טקסט ילדותי ומלוקק, שמאמין שהכי חשוב בחיים זה להיות מאושר. ורזה. נועה מנהיים לא מבינה איך אפשר

והפעם, המדור יוצא בשרות חשוב לציבור ובהמלצה חמה. אל תקראו את הספר הזה. באמת, אל תטרחו. עשיתי עבורכם את העבודה. הלכתי, קראתי, כתבתי. אתם לא חייבים. בעיקר אתן. "יש אלוהים" הוא מהספרים שיגרמו לכם להסמיק. לא בגלל הנועזות, חס וחלילה, בגלל המבוכה. המבוכה שגרמה לי לחשוק את שיני ולקרוא אותו פעם וחצי (כי בפעם השניה נשברתי באמצע), רק כדי להיות בטוחה שזה באמת קורה לי. אז נכון שבפעם השניה שקראתי הצלחתי לחלץ פה ושם איזה משפט שלא היה בזבוז דיו גמור, אבל לפי חוקי ההסתברות, בספר של כמעט שלוש מאות עמודים, זה חייב היה לקרות.

 

סרטן זה כיף?

 

מה העלילה, אתם שואלים? אני אנסה, באמת. זה מתחיל עם רונה. לרונה יש סרטן והיא נורא מאושרת, כי למרות הכאבים וזה שנשארו לה עוד חודשים ספורים לחיות, היא עומדת להתחתן עם דיווי, אהבת חייה ותאום הנפש שלה. לא רק זה, היא גם נורא יפה, ורזה. חשוב להדגיש שהיא רזה ויש לה ציצים יפים, והיא לא הולכת לעשות כימותרפיה כי היא לא רוצה להשמין, להתנפח ולאבד את השער שלה. חוץ מזה, סרטן זה כיף, באמת. אם לא הקטע הזה של המוות והכאבים, היא הייתה ממליצה עליו לכל אחד. למה? כי הסרטן מאפשר לה להגיד מה שהיא רוצה, ועל פני עמודים רבים. הוא גם נותן לה את החרות להנדס לחברים שלה את החיים.

החברים שלה הם דיווי הנזכר לעיל, וקולה. דיווי, חוץ מעבודתו כנפש התאומה של רונה, הוא גם יפה, מוכשר (ורזה, לא לשכוח רזה), מגנט כוסיות מושלם וגם חכם, נאמן ורגיש. הלאה. גם קולה רזה, אפילו רזה מאוד. לקולה יש עבר עשיר ואומלל (אב מניפולטיבי, אם מנוכרת, אנורקסיה, דוד פדופיל ואנס אחד שארב לה פעם בשיחים), גם היא מגנט מיני, אבל היא לא גומרת אף פעם. היו לה חיים מסובכים, אתם מבינים? אז לרונה יש סרטן, לדייוי יש את רונה וקולה מבינה שהיא רוצה את דיווי. הו, הייסורים, הו, חיבוטי הנפש. אחר כך רונה תמות, דיווי יברח לחוץ-לארץ וקולה תגלה שהחיים יפים. כל המיש-מש הזה של מוות וקיטש מתקתק ורדוד, מוגשת לכם כמו אופרת סבון מהסוג הנחות ביותר, קומפלט עם התסבוכות הבלתי אפשריות (קולה נכנסת להריון מייד לאחר מותה של חברתה האהובה, תנחשו ממי? אבל אל דאגה. גם בהריון היא נשארת יפה, ולא מקיאה, או כל אחד מהדברים המכוערים האלה שנשים בהריון עושות, וגם, כמובן, נשארת רזה).

 

אל תעצבני לנו את אברי החשיבה

 

כמו בכל פרק ממוצע של "ימי חיינו", תקבלו את ההעמדות המגוחכות האלה, כשאתם ממש יכולים לדמיין לעצמכם את הדובר עומד מול המצלמה, מוסיקת מעליות מתנגנת ברקע, והוא מהגג בוויס-אובר, "התשוקה שלנו הייתה תשוקה שמעבר לכל דבר גופני. שנינו השלנו את עצמיותינו כמו עור מיותר של נחש והזמן הפך שולי" (עמ' 20). ואם נראה לכם שסימנתי את העמוד, אתם טועים. הטקסט הילדותי הזה, הרומנטי עד לזרא והרוחני בשני גרוש, נמשך ברצף אחיד ובלתי מופרע לאורך כל הספר כולו. רוצים עוד דוגמה? "אין דבר חשוב יותר בחיים מלבד להיות פשוט מאושר מידי יום ביומו." (עמ' 83).

תודה, קארין. עכשיו אני רק רצה לרכוש לעצמי סרטן ואני מסודרת. אם אני לא אעשה כימותרפיה אני גם ארד נורא במשקל, ואז אני אהיה גם רזה וגם מאושרת, כי זה הדבר הכי חשוב בחיים. אושר. ולהיות רזה כמובן. וזו כבר פניה אליכן, אחיותיי לג'נדר. אפילו בספריהם של המיסוגוניסטים הגדולים ביותר לא תמצאו התאכזרויות כאלו לבנות המין היפה. המרקיז דה-סאד אהב להצליף בנשים? קארין ארד נותנת להן מחלות קטלניות. למה? כי הן כנראה ביקשו את זה. אולי רונה פשוט התלבשה חושפני מידי ובגדה בחבר שלה, אז מגיע לה. אבל לפחות היא מתה, ונגאלת מהיסורים שארד מזמנת לגיבורה שנשארת בחיים, קולה. לה היו חיים מאוד מסובכים, כפי שכבר ציינתי. אל דאגה, היא עוד תמצא את האושר שלה ואת האורגזמות האבודות. בחיקו של גבר שוביניסט ובוגדני שישים אותה במקום הראוי לה, אחת ולתמיד. אז תעשו לעצמכם טובה ואל תתנו לקארין ארד לעצבן לכם את אברי החשיבה.

 

"יש אלוהים" מאת קארין ארד, הוצאת ידיעות אחרונות, 285 עמ'