קפה אצל סועאד

היומן המופלא של סועאד עאמירי, "קפוצ'ינו ברמאללה, (רשימות מן הסגר)", הוא לא על פוליטיקה אלא על בני אדם שמנסים לשמור על שפיות. אריאנה מלמד תשמח לשתות איתה קפה באמצע הדרך

אני רוצה לעשות שלום עם סועאד עאמירי. עוד היום, אם אפשר. היא יושבת ברמאללה, מלמדת ארכיטקטורה באוניברסיטת ביר זית, ואני בטוחה שאם ניפגש לקפוצ'ינו באמצע הדרך, נמצא המון נושאים לשיחה. בתחילה אפשר יהיה לדבר על אדינבורו, שם עשתה את הדוקטורט שלה, ועל החיבה לקפה. אחר כך על ביצועים של אופרות איטלקיות, על שימור בתים עתיקים – וזה יהיה נושא קצת טעון, מפני שעאמירי כבר חזתה ביותר מדי הרס, בחסות כוחותינו המצויינים.

אבל ממילא לא נוכל לעשות שלום היום, כי כדי להיפגש עאמירי צריכה לעבור יותר מדי מחסומים. היא מנוסה ומתורגלת בזה, ובמשך השנים שחייה תחת הכיבוש, יצא לה להיתקל לא פעם בערלות הלב, שרירות המחשבה ואטימות הנפש הטוטאלית שיורדת על כובשים באשר הם, אם הכיבוש נמשך זמן רב מדי ואם יש כבר דור שני ושלישי לכובשים.

ועם כל זאת – היא לא איבדה את החיוניות שלה, את חוש ההומור המדבק, את האירוניה הדקה שהיא אולי הנשק האחרון של החלשים, את היכולת להתבונן בסיטואציות קומיות ואבסורדיות קטנות בתוך זוועה גדולה. וגם בגלל זה אני רוצה לעשות שלום איתה, אבל במיוחד בגלל ספרה המצויין, "קפוצ'ינו ברמאללה", שעיקרו יומן הזוי שעאמירי ניהלה בזמן שכוחותינו צרו על המוקטעה – וכך גם על חמותה בת ה-90, שמתגוררת לא רחוק, וכך גם על בעלה, שנשאר תקוע בירושלים, וכך גם על סדר יומה, שעכשיו כלל טיפוס על חומות והתחמקויות בחצרות אחוריות כדי לנסות, במבצע אזרחי הרואי, להביא את החמות אליה הביתה מבלי שאיש ימות בדרך. וגם אחר כך לא היה פשוט: "אולי אסלח לכם יום אחד על שהחזקתם אותנו בעוצר ארבעים ושניים יום, אבל לעולם לא אסלח לכם על שאילצתם אותי לארח את חמותי בביתי במשך מה שנראה כמו ארבעים שנה", היא כותבת – וזה לא מתייחס לסגר של האינתיפאדה אלא לעוצר של מלחמת המפרץ, שבכלל לא הגיע אל סף התודעה של ישראלים.

 

זיכרון הוא לא בית

 

"קאפוצ'ינו ברמאללה" הוא נסיון מרוכז ומוצלח לשמור על שפיות בתוך תופת. החל מרגע שבו מתעוררים באמצע הלילה לנהימת טנקים ועושים קפוצ'ינו, וגרגורי המכונה מתחרים בנגינה הרעה של כלי משחית – אבל עושים קפוצ'ינו, כי זו השפיות, ורמאללה שבחוץ היא הטרוף, ורק נדמה לכם שאנחנו המצאנו את "החיים חייבים לחזור למסלולם". הפלסטינים מצטיינים בזה יותר מאיתנו. תחת הרס כבד יותר. תחת אימה משתקת יותר.

עאמירי משרטטת פורטרטים דקים ומהירים של בני משפחה, קרובים, שכנים – עולה על כולם החמות שמסרבת להתפנות מביתה בטרם תוודא בדיוק מה עליה לקחת, חוץ מכסף ותכשיטים – וכשנאמר לה שלא חשוב ויאללה, צריך למהר, היא מזכירה בתבונה עתיקה כי גם ב-48' אמרו לה שזה יימשך רק מעט זמן.

עאמירי היא בת לאב שנולד וגדל ביפו וגורש ממנה. היא נשואה לסלים, שגם משפחתו בין מגורשי 48'. באחת הסצינות קורעות הלב שבספר, היא מדווחת בכאב, בלי להילחם ובלי לרצות נקם, על בית אביה שחיפשה אותו לשווא בנסיעה ליפו. למרות שזכרונותיה עשויים מסיפורי משפחה שנשזרו שוב ושוב אל תוך הביוגרפיה שלה – כמו שקורה לכל בן של פליטים – היא מגלה, כי הזכרון אינו בית, ומכוחו בלבד אי אפשר אפילו לשחזר את מראהו של מה שהיה פעם המקום הכי בטוח בעולם, לפני כל המלחמות.

עקיפת מחסומים, התדיינות מושחזת לשון עם חיילים, פחד, מחסור, אי-ידיעה ואי-ודאות, ייאוש שאינו נוח כלל ועיקר, תקווה שאינה זמינה עוד: אלה החומרים הבסיסיים של היומן הנפלא של סועאד עאמירי. לא המהלכים הגיאופוליטיים הגדולים, אלא השפעתם המיידית על בני אדם: מן הטריוויה היומיומית של מה נעשה בשקיות הזבל שלנו תחת עוצר רציני, ועד לזעם האנושי הפשוט: הנה המתים, והם מתרבים והולכים. הנה דיווחי הטלוויזיה (אל ג'זירה) על ההרס המיותר, הוונדליזם חסר השחר, ההתעמרות חסרת הלב באוכלוסיה, שרובה הגדול לא משלח את בניה למות ולהרוג, אלא פשוט רוצה לחיות.

 

הביתה לחזור

 

כי מה רוצה החמות של סועאד עאמירי, כשהיא לא משגעת לה את השכל ומנסה ללמד אותה נימוסים והליכות? היא רוצה לשוב הביתה, לעשות ריבה. ומה רוצה עאמירי עצמה? שסלים ישוב מירושלים וייתנו לו לחזור לביתו כאחד האדם, לא בדרכים עוקפות ומתוך סכנת חיים. ושמשרדי "ריוואק", האגודה לשמור ארכיטקטוני שהקימה, ישובו לפעול. ושיהיה שקט, לעזאזל, שיהיה כבר שקט.

עאמירי אינה פוליטיקאית, גם לא "נציגה אותנטית" של המעמד הבינוני הפלסטיני. אנחנו, שרובנו נמנע במשך שנות הכיבוש מכל היכרות עם פלסטינים, מצפים מאותם יחידים שמשמיעים את קולם ברמה לשאת איזשהו דגל מופרך מעיקרו, ולפני שהם מתחילים לדבר איתנו הם אמורים לגנות פיגועים, לקלל את החמאס, להצהיר שהיושב ראש הוא נבל ולהבהיר לנו שהם לא רוצים לחזור ליפו. בהתקיים כל אלה, בחזותנו בהתרפסות טוטאלית של המוכים – שאנחנו היכינו, בל נשכח - או אז אולי נסכים לשוחח עמם מעט.

ובכן, מי שמחפש את כל אלה לא ימצא אותם ב"קאפוצ'ינו בראמללה", וטוב שכך. הספר לא נכתב עברית. הוא לא נועד ליצור סיורים משותפים או חלוקת אחריות בטחונית. הוא נועד לתעד נסיון אישי, זעיר כגרגר חול מנקודת מבט גיאו-פוליטית, אבל מלא עוצמה וחיוניות – לשרוד את הימים, השבועות, החודשים של הרפתקאות כוחותינו בשובם לראמללה. אחרי קריאה שנייה, כל מה שנותר לי לאחל לסועאד עאמירי ולעצמי הוא שהחודשים הללו לא יהפכו לשנים, אינשאללה ואם ירצה השם, ושעוד אפשר יהיה לשתות קפוצ'ינו בראמללה ביחד, ולדבר מעט, בלי קנים, בלי כידונים.

 

"קפוצ'ינו ברמאללה, (רשימות מן הסגר)" מאת סועאד עאמירי. עברית: רוני מאירשטיין, הוצאת בבל, 112 עמ'