נוכח פירסום תוצאות המחקר לפיו ישראל מפגרת במידה רבה אחרי מדינות העולם המערבי בהישגי תלמידים בקריאה, הבנת הנקרא, מתימטיקה ומדעים, נרשמו בכלי התקשורת תגובות חרדה ודאגה. היו שהגדירו את הממצאים כסכנה קיומית למדינה ואפילו קריאות להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית.
אני לא שותף לתחושות אלה שמאפיינות את התגובות לממצאים. אני חושב שהחברה הישראלית הסכינה עם המצב הזה. החברה הישראלית מקבלת את הממצאים במובן זה שאנשיה מסכימים כי אין צורך שכולם יהיו מוכשרים ומשכילים באותה מידה. החברה הישראלית נכנסה לפאזה מסויימת בהתפתחות שלה, בה היא לא זקוקה לכך שכולם יהיו בעלי השכלה גבוהה.
עובדה זו מעידה על ויתור על הרעיון לפיו חברה זקוקה לתשתית אנושית מיומנת כדי להגיע להישגים. במקומו תפס תאוצה הרעיון לפיו המדינה יכולה להמשיך להתקיים גם בלי שרמת ההשכלה של אזרחיה תהיה גבוהה.
גם אנחנו מדינת עולם שלישי
אנשי מדינות העולם השלישי לא מגלגלים עיניים כשמשמיעים ממצאים דומים לגבי אזרחי ארצם. פערי השכלה ושכר מאפיינים מדינות כאלה. אני סבור שיש התחסדות וצביעות בתגובות המתלהמות נגד הממצאים, כי גם אנחנו מדינת עולם שלישי. המון אנשים שאחראים על אופן התפתחותה של החברה מסכימים עם הכיוון שאליו היא חותרת, אבל מגלגלים עיניים כי זהו תפקידם.
ממצאי המחקר הם תוצאה של הפרטה ברוטאלית של מערכת החינוך, שהיא חלק ממערכת אחת שכוללת גם את הכלכלה ושירותי הבריאות. כשמפריטים מערכת כלכלית אין להתפלא על כך שאנשים מתים ברחובות. הדבר דומה לפליאה של אנשים לגבי השאלה 'מדוע ישראל לא מככבת במקום טוב בטבלאות בינלאומיות'.
בשביל מה ללמוד? ממילא יש אבטלה
בעידן ההולך ומתהווה, המדינה מוותרת על אזרחיה. בשביל מה שאנשים ילמדו? בלאו הכי יש אבטלה. הכל מתיישב עם מערך לוגי שמתבקש כמעט בעידן גלובלי בו הכסף מתרכז בידי מעטים.
מדובר בתהליך איטי. החברה הישראלית תמיד אופיינה בפערים. אבל אפשר לשים את האצבע על שנת 1985, ולהקביל את ההתפתחויות במערכת הכלכלית לאלו שבמערכת החינוך. חינוך עולה כסף. וכשהמדינה מתנערת מהאחריות שלה למימון ותגמול, כשהמדינה מקצצת בשעות הוראה, היא נותנת את ידה במודע להתהוות פערים. כשהמדינה נסוגה מאחריות למימון, נכנסים גורמים פרטיים למערכת, מהם יכולים להרוויח רק בעלי ההון.
משרד החינוך לא יכול להילחם במגמות שגדולות ממנו. לא מדובר בגוף שיכול להחליט מה שהוא רוצה. יש אנשים, גופים פוליטיים וחברתיים שמשפיעים על המהלכים שלו.
מה שקורה במערכת החינוך הישראלית הוא גל שצריך למצות את עצמו. אם משלבים זאת עם המצב הביטחוני, שלא מאפשר להקדיש משאבים לחינוך, המשרד הופך להיות בן ערובה. מצד אחר, המצב הביטחוני הוא גם מטריה, או כסות מאחוריה ניתן לעשות כל דבר מבלי שתהיה סנקציה נגד פוליטיקאים או קבוצות אמידות שמשפיעות על המערכת כרצונן. מדובר במצב מתסכל, שאני לא רואה דרך לשנות אותו.