הלילה של אתי

המחזה הטלוויזיוני המדהים של התמוטטות אלון עם מתן גזר דינה היה אחד הקשים והחשובים ששודרו כאן: פתאום ראינו ישראלי המאולץ לקחת אחריות אישית מלאה ומוחלטת על עוולותיו ולשאת בתוצאות

 

 

אל תרחמו: אתי אלון מתמוטטת. כל מהדורות החדשות

 

17 שנה. יכולתם כמעט לשמוע את לסתו של עם ישראל נושרת, נפערת בתדהמה. מי זוכר את עונש המאסר האחרון בן 17 שנה שניתן כאן ליהודי. לא שלא ניתן, אבל מי זוכר. בקנה-מידה של מערכת המשפט הישראלית, מדובר בנצח.

17 שנות מאסר לאתי אלון. יכולתם כמעט לשמוע את האמפתיה מזמזמת מסביב. האשה הקטנה, המסכנה. האחות השפוטה. הבלונד המתקלף. הבכי קורע-הלב בו פרצה עם ההכרזה על גזר הדין. המבט מוכה ההלם. מה, בסך הכל? גנבה כספים? גנבה הרבה כספים? רבע מיליארד שקלים? נו, אז גנבה. אבל שבע-עשרה שנה?

ההלם-לכאורה הזה אומר הכל על המקום אליו הביאה את עצמה מערכת המשפט הישראלית. על הנורמה שהשתררה פה, לפיה על פשעים משלמים בהנחה מופלגת, בתשלומים מופחתים, ללא ריבית ועם כמה שפחות אחריות. במקום בו משתחררים אנסים, שוב ושוב, עם עבודות שירות ועונשים קלים, ורוצחים מסיימים – לאחר ניכויי התנהגות טובה, עיניים יפות ופרקליט עצבני – עם פחות מעשר שנים בפנים, לפתע נראה עונשה של הגנבת, בסך הכל גנבת, מוגזם באופן ניכר.

אבל לא. אתי אלון עסקה בהונאה, מירמה ומעילה. עשרות ישראלים נפלו קורבן למזימותיה. העובדה כי מדובר באשה קטנה ופגיעה למראה אינה משנה; העונש שניתן לה נדמה פרופורציונלי למדי לעבירה. רק שבהשוואה לגזרי-הדין בהם הורגלנו – בעיקר בכל הקשור בעבירות צווארון לבן – הוא אינו נתפס ככזה. "זה עונש אכזרי", אומר סניגורה לתקשורת. אכזרי? לך דבר עם אסתר בן-משה, לקוחת הבנק למסחר שהפסידה את חסכונות חייה. בן-משה התראיינה למהדורת הערוץ השני, שהחזיקה גם בנשק לא-קונבנציונלי – ראיון מקיף שערכה מרב מיכאלי עם אלון לפני זמן-מה – ושמתוכו הובא משפט אחד בלבד. בלתי מספיק.

בסך הכל, הצליחו כל המהדורות להימנע מהפגנת אמפתיה, ובצדק. המחזה המדהים לכשעצמו של התמוטטות אלון וזעקות השבר של משפחתה בבית המשפט עשו את העבודה בכוחות עצמם, והיו אחד המחזות הקשים והחשובים ששודרו כאן, שכן אנו חוזים בו לעיתים כה נדירות: ישראלי המאולץ לקחת אחריות אישית מלאה ומוחלטת על עוולותיו ולשאת בתוצאות, ללא כל קומבינה או הנחה. כן ירבו.

 

השליכוהו למים: "ששטוס", ערוץ הילדים, לאורך היום

 

אין עוד הרבה שעשועונים בטלוויזיה שבהם מי שלא יודע את התשובה מושלך על-ידי ביריון מחופש לספרדיה בשם מריה לתוך בריכת מים. "ששטוס" הוא שעשועון כזה, והוא נפתח אתמול בפעם העשירית, יחד עם החופש הגדול.

ששטוס הוא כיף. עודד מנשה, קובי מחט וגיורא חמיצר מנחים אותו בחדווה של מי שהגיעו לפני שניה לדיסנילנד ונחבטו בראשם בדונלד ענק. שווה מאוד. ובכל זאת, תסלחו לי, שלושה ניג'וסים קטנים:

1. כל שאלות היידע מוקדשות הפעם לספרד, תרבותה, מורשתה ושכיות חמדתה. אז נכון שהפרס הגדול הוא נסיעה לספרד, אבל רבאק, בערבו של יום שבו מתברר כי מערכת החינוך הישראלית עובדת פחות טוב גם מהקריירה הבנקאית של אתי אלון, אפשר אולי לשקול עוד נושא-שניים מלבד ספרד?

2. תגידו, אם המנצחים בעצם נקבעים באמצעות כמות המטלפנים לכל כיתה – וכל כיתה מגיעה מעיר אחרת בארץ – לא הגיוני, למשל, שמתל-אביב יהיו יותר מטלפנים מאשר, נאמר, מגדרה? ולו במונחים של כמות אוכלוסיה?

3. מתי נגמר החופש הגדול?

 

*צריך להגיד:

 

ללימור לבנת: דווקא שמנו לב שלא טרחת להופיע לא במהדורת החדשות של ערוץ 2 ולא בזו של ערוץ 10 על מנת להגיב לפיאסקו סקר החינוך.

*ש"פספורט" קיבלה ראשונה את מיכל ינאי ועופר רסלס ביחד. הישג עיתונאי, הייתם חושבים, אבל נדמה לי שאף עיתון לא הציע לשניים מימון נסיעה לניו אורלינס.