לקראת ההופעה: כל מה שצריך לדעת על רדיוהד

לא תמיד אנחנו אחרי כולם: את "רדיוהד", שהעולם נזכר עכשיו לחבק, אהבנו לפני כולם

שבע שנים מאז הופעתם הראשונה של "רדיוהד בישראל", במועדון רוקסן, חוזרת הלהקה לביקור שלישי, כחלק ממסע הופעות לקראת צאת אלבומם הרביעי. הקהל הישראלי לא שבע מהלהקה המיוסרת, והכרטיסים לשלושת ההופעות כבר אזלו. ברי המזל ישמעו בהופעות הקרובות שבעה שירים חדשים וסאונד קצת שקט יותר.

הסיפור מתחיל ב-88', באוניברסיטת אוקספורד. קולין גרינווד (בס), ג'וני גרינווד (גיטרה), אד אוברייאן ( שירה וגיטרה) ופיל סלוויי (תופים) חוברים לתום יורק, התמלילן, הגיטריסט והסולן המבריק. הם מקימים את "רדיוהד" שנקראה קודם "On a Friday" ("ביום שישי אחד").

"רדיוהד" היו אחת האלטרנטיבות של תחילת הניינטיז, שהפנימו את עוצמות הרוק הגרנדיוזיות של סוף שנות השמונים, ויצרו מתוכן סאונד חדש, מעין שילוב מיוחד בין My Bloody Valentine ,REM והפיקסיז. רחשי המצוקה והניכור של הטקסטים המעונים של תום יורק, משולבים בטקסטורות מלודיות קסומות של שלוש גיטרות, יצרו שילוב אבסורדי ומרתק בין כוחניות לבין רוך, בין צווחה לשירה, בין דיסטורשן, רעש וטקסטים אפלוליים למלודיות נגישות, הרמוניות ורגישות.

בעירנות אינטלגנטית לרחשי הקהל מחד, ובכנות אמנותית הנשמרת מפני הרחשים האלה מאידך, רדיוהד מתעקשים שלא להרגיש אף פעם יותר מדי זחוחים, ומחפשים כל הזמן סיכונים, גם מסחריים וגם אמנותיים. ב-1993 יצא אלבומם הראשון, "Pablo Honey", שזרע את הפוטנציאל הסגנוני של הלהקה. "קריפ" הייתה רצועה אחת חזקה ומנותקת מהאלבום, והשיר הפך בהפתעה ללהיט בינלאומי.

לאחדים נדמה היה שזו הברקה חד פעמית של להקה שתתמוסס במהירות. אבל "רדיוהד" המשיכו להפתיע בגדול. אלבומם השני, "The Bends", זכה לתהודה חמה בקרב מבקרים ומוסיקאים. בנחישות שלא נגמרת הלהקה התמידה בהופעות מסביב לעולם, וחיממה את סיבוב ההופעות המכובד של REM - "מונסטר" - שהביא אותם להופעה שניה בישראל. ב- 97' יצא אלבומם האחרון, "OK Computer", שהיה רב מכר עולמי והוכתר בחודש שעבר בידי צוות מבקרי ה - BBC והמגזין Q כאלבום השני בחשיבותו בהיסטוריה של מוסיקת הרוק. שני רק ל"אקדח" של ה"ביטלס".

בארץ הלהקה הצליחה לנגוע בקהל הרבה לפני שכבשה את העולם, ו"רדיוהד" זוכרים לנו את זה. יואב קוטנר לא הפסיק לגלגל את "קריפ" בגל"צ. השיר שטף את הארץ והפך גם לפסקול הפרסומת של "קסטרו", בהשתתפות יעל אבוקסיס וליאור מילר. להצלחות אין כללים. גם לשוק הישראלי אין. כנראה שיש נטיה ישראלית להתחבר לקדרות המילולית המאפיינת את "רדיוהד".

הישראלים התחברו ללו ריד כשהאמריקאים כבר הקיאו אותו מפאבים נידחים בערים הגדולות. ניק קייב זכה בארץ להערכה מיידית, בכלל לא פרופורציונאלית לחיבוק הרפוי שהעולם נתן לו. בארץ יש נטיה מובהקת לאהוב כותבים דכאוניים עם מלל צפוף ומתבוסס בעצמו. רדיוהד היו מרתקים במיוחד כי הפסימיות המודעת שלהם הייתה עטופה באווירת רחף רכה של שלוש גיטרות.

בפסטיבל נקסט 99', הגיע מנהלם האישי של רדיוהד, כריס האפפורד, להקרנת הסרט הרוקומנטרי על הלהקה, "Meeting People is Easy”. מפגש עם כריס האפפורד, אחרי הסרט, האיר מעט את האמת הפשוטה על העולם הסקסי של להקות רוק. העולם, כך התברר, עומד תמיד על שלושה דברים, וכל מה שאתה צריך בחיים זה כישרון, עבודה והכי חשוב, מזל. "לא נעים לי לומר לכם”, אמר האפורד, "אבל הכול עניין של מזל".

והוא יודע מה על מה הוא מדבר. כריס האפורד הוא האיש שגילה לעולם את "רדיוהד" ו"סופרגראס", שתחמם השנה את הופעותיה של אלאניס מוריסט. כש"רדיוהד" הגיעו אליו לראשונה עם קלטת, הוא לא התלהב, ודחה אותם. אבל יורק הנחרץ חזר אליו. "באיזשהו רגע של מזל, הקשבתי, ונדלקתי שם על משהו. זה גם היה הסאונד הנכון בזמן הנכון. שלוש גיטרות על הבמה, זה מה שהעולם רצה".

אבל "רדיוהד" לא היו ממש מוכנים לתהילת עולם. למרות הטקסטים שנוזלים לו משהשרוול, והמוח שלא מפסיק לתכנן את הדבר הבא, יורק תמיד מתפתל מול המצלמות באי נוחות מיוסרת וחיננית. כל חברי רדיוהד מסכימים שלמרות ההנאה המרובה שבתהילה, היא "דופקת את הראש". "בסופו של דבר" אומר האפורד, "כולנו בני תמותה. ולמרות שהשירים של "רדיוהד" נשמעים מיוסרים משהו, אל תחשבו שהוא כל כך מיוסר כשהוא מקשקש לעצמו את החביתה בבוקר".

 

שלומציון קינן על הסרט, האתר והיומן האישי של תום יורק, וארי קטורזה על האלבום שייצא באוקטובר - ב"כתבות נוספות"