עוד חוזר הניגון?

האם המצב באמת כה גרוע עד שכל אמני הרוק שלנו מוכרחים להשתכשך במימי הנוסטלגיה? אודטה דנין ממליצה או מפרסמת? מי ממציא את השמות המופרכים של סרטי ההמשך? למה לסבול באילת? האם היה שווה לחכות לרופול? שאלות בוערות לסדר היום

 

 

למה לנו לקחת ללב?

 

בשבוע שעבר הודיע שלום חנוך כי הוא מתכנן להעלות הקיץ בצמח, מחדש, את ההופעה שליוותה את תקליטו "חתונה לבנה". יחד עם ההופעות של אביב גפן שמשחזר את תקליטי העבר שלו והקאמבק של משינה - עושה רושם שהקיץ הזה הולך להיות נוסטלגי ודביק מתמיד.

מילא זה שהשירה בציבור כבשה כל פינה טובה, אבל זה שגם אמני הרוק שלנו בוחרים, הרבה יותר מדי פעמים, לבוסס בביצות המוכרות והנעימות שלהם, זה כבר ממש מציק. רוק אמור להיות נשכני, בועט, לוהט - לא חמים ודביק. אז נכון, יש מיתון וצריך להתפרנס, אבל לא בכל מחיר.

והערה אחרונה לסיום: יש רבים שמחשיבים את חתונה לבנה לא רק לגדול אלבומיו של חנוך אלא לגדול אלבומי הרוק שיצאו בישראל. תוך שאני מסתכן בסקילה פומבית, לדעתי זה אלבום פומפוזי ומשעמם למדי. אם כבר, הייתי מעלה מחדש את "מחכים למשיח", שסובל בימים אלה מביצוע מחדש מחריד של ברי סחרוף ומוקי. (גבע קרא עוז)

 

צרכנות או פרסום?

 

נכון שקצת נהוג לטשטש לאחרונה את הגבולות שבין עיתונות לפירסום, אבל אי אפשר שלא להסיר את הכובע בפני פורצת-הדרך הנוכחית בתחום - האשה שלא רק שטישטשה את הגבול, אלא פשוט העלימה אותו כליל: אודטה דנין.

בשלטי החוצות הענקיים בכיכובה, תחת הכותרת "קראתם אצל אודטה?" אתם מקבלים, למשל, המלצה מפורשת על אופנת "קנוולו". מי מממן את השלטים האלה - שמפרסמים בו-זמנית מוצר מסחרי וטור עיתונאי? ברור ש"קנוולו" שמו כסף. ברור שדנין המליצה עליהם בטורה. האם יחסי-הגומלין האלה הם עיתונות? הצחקתם אותי. מדובר ב-ג. יפית פוגשת את דן בירון, אבל על עמודי המערכת של מוסף סוף-שבוע נפוץ. כך שהשאלה הנכונה צריכה להיות לא "קראתם אצל אודטה?" אלא "אתם מסוגלים להאמין לה?" (צחי לוי)

 

למה לסבול באילת?

 

קפיצה קצרה לעיירת הקיט הדרומית, אילת, בסוף השבוע החולף, הולידה בי געגועים לעיר שפעם היתה מפלט מרגיע ותמים של שמש מלטפת וים מחבק. למרות הבנייה המרשימה בעיר והעלייה ההיסטרית במפלס המלונות-ססטייל - עידון, איך נאמר, זה לא הצד החזק של העיר ומבקריה.

משבר האמונה שחטפתי, כמי שחיה באילת בתקופת העדנה שלה, נולד בין היתר ממפגש חזיתי ראשון, אחרון וטראומתי עם גבר העונה לשם שאול בלובי מלון "רויאל גארדן". רגע לפני הצ'ק אין, נתקלו עיניי בשאול רובץ על ספת הלובי, כשרגל אחת שלו מונחת על אשתו והשנייה על השולחן שלפניו. שאול, שהיה עסוק מאד בנבירה באמצעות עט בין אצבעות רגליו, שכח ככל הנראה שלובי המלון הוא לא הסלון הפרטי שלו. כך החל סוף השבוע שהפך לחוויה אנתרופולוגית אינטראקטיבית מתישה.

מה לזה ולתרבות? לכאורה כלום, בפועל הכל. כשילד בן 5 עומד באמצע מסעדת המלון וצורח מלוא הגרון בלי שאף אחד ישתיק אותו - זה חינוך ותרבות. כשנערים מטרידים תיירת שמשתזפת על החוף בכל מיני הצעות מגונות שסביר להניח שמעולם לא יתממשו - זה חינוך ותרבות. כשבמסעדת המלון אתה צריך לחכות 10 דקות בשביל שהמלצרית שלך תסיים לרכל עם הברמן ורק אז להזמין לזניה שעשויה מפטריות בקופסא במחיר מופקע - זה חוסר חינוך, חוסר תרבות, טעם רע וחובבנות מרגיזה. אז מה הפלא שתיירים לא מגיעים הנה? (מרב יודילוביץ')

 

שאלות בוערות רילודד: הדור הבא והפלצני

 

כבר השלמנו עם העובדה שהקיץ הוא שעתם הגדולה של ההמשכונים. הטיפות האחרונות שנותרו במעיין היצירתיות ההוליוודי יוצאות גם הן לחופש וסרטי ההמשך כובשים כל מסך טוב. וכאילו לא מספיק קשה לנו, האולפנים (ובעקבותיהם המפיצים המקומיים) מתעקשים להצמיד לכל המשכון טייטל מגוחך, נפוח מחשיבות עצמית: "המלאכיות של צ'רלי: בהילוך גבוה" (נו, טוב), "טומב ריידר: סוד החיים"(?!), "שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות"(??!!)

מה, "טומב ריידר 2", פשוט, יביא פחות צופים? "אמריקן פאי 3" לא יהיה מספיק אטרקטיבי לקהל שנהר לשני הראשונים אם לא יקראו לו "חתונה אמריקנית"? הרי אם כל מחסומי הבושה כבר הוסרו וסרטי המשך מופקים ללא אבחנה על פי נוסחה ידועה מראש, מדוע שלא ילכו עד הסוף ויקראו לילד בשמו - 'אהבתם את הראשון אז קחו עוד אחד, אותו דבר בדיוק' - ושיניחו לנו כבר מהתוספות הפסבדו-מתחכמות? (איתי קרני)

 

בשביל זה חיכינו?

 

לפני שבוע, פחות יומיים, בעיצומו של ההפנינג ההמוני שהוצמד למצעד הגאווה, עלו מארגני מסיבת הגאווה של ליין ה-pleasure dome על הבמה והטילו פצצה לאוויר העולם. "המסיבה שתוכננה להערב מבוטלת", הם אמרו. הבגדים של רופול, מלכת הדראג בינלאומית שתוכננה להופיע לצידה של דנה אינטרנשיונל, לא הגיעו לארץ, ולכן המסיבה נדחית בשבוע. את קריאות האכזבה של הקהל ניתן היה לשמוע עד מבואות פתח תקווה.

שבוע לאחר מכן התקיימה המסיבה המיוחלת, ואנחנו זכינו לראות איך אחת אחרי השניה, כל תקוותינו מתנפצות. מארגני המסיבה הבטיחו לכבד את כרטיסי הכניסה שנמכרו לשבוע שעבר. הם קיימו. הם רק שכחו שמועדון הדום קטן בהרבה מהמועדון בנמל אליו נמכרו הכרטיסים. אנשים עמדו במעברים. אנשים עמדו בברים. אנשים עמדו על המרפסות, ובכניסה, ואפילו בשירותים. אנשים עמדו אחד על השני, ועדיין לא היה מספיק מקום לעמוד. למזלי, המוזיקה היתה גרועה כל כך, שלא חשתי בצורך מיוחד לרקוד. אלו שכן רצו לעשות זאת, נאלצו להסתפק בנענועי ראש קצביים, זאת כמובן בתנאי שלא עמד לידם מישהו שהחליט לעשות את אותו הדבר.

"לא נורא, לפחות ההופעה תפצה על הסבל", חשבתי לעצמי. טעיתי. כאשר ההופעה החלה סוף-סוף, בארבע בבוקר!!!, עלתה רופול לבמה. היא לבשה מכנסי ג'ינס וחולצת טישרט, כאלו שמוכרים בעשר שקל בשוק הכרמל. הקהל עמד בהלם. בשביל זה דחו לנו את מסיבת הגאווה? בשביל זה חיכינו שבוע שלם? אלו הבגדים שהתמהמהו להגיע? בארבע ורבע לערך נסתיימה ההופעה, ושיא חדש נקבע בישראל, שיא חדש של זלזול בקהל הבליינים, שבסך הכל רצה לחגוג, ולו באיחור, את הגאווה שלו. (נועה רז)