מזל משמיים

עשרה חודשים לאחר שנפצע בתקרית בשומרון היה אביחי בדרכו לקבל טיפול רפואי בסינסינאטי. נציגת הוועד למען החייל אותה פגש בטיסה גייסה אותו למסע תרומות. אפילו שגילויי האימה והגבורה הפכו שיגרה בישראל, הסיפור האישי שלו מצליח לרגש

לפני כמה שבועות, בסיומה של חופשה קצרה בארץ, עלתה איריס טוורסקי, קצינת המנהלה של אגודת ידידי הוועד החייל בצפון אמריקה, על טיסה מתל אביב לניו יורק. חברים שפגשה בבן גוריון סיפרו לה על בחור בשם אביחי נטף, שנמצא באותה טיסה והמליצו לה בחום לשוחח איתו. "יש לו סיפור מדהים", אמרו לה.

בערך מעל קפריסין איתרה טוורסקי את הבחור. אביחי נטף, התברר לה, הוא קצין חי"ר שעשרה חודשים קודם לכן נפצע מירי מחבל סמוך ליישוב עמנואל בשומרון. קדם לכך פיגוע קשה, שבו הטמינו שני מחבלים מטען צד וירו מטווח קצר בנוסעיו של אוטובוס מקומי. 12 ישראלים נהרגו בפיגוע ההוא. הפלוגה של נטף, ששירתה באיזור, הוקפצה ללכוד את המחבלים שהצליחו להימלט. כוח בפיקודו של נטף אכן איתר את המחבלים. במהלך ההיתקלות הוא נפצע באורח בינוני עד קשה, לאחר שספג שלושה כדורים באגן מהמחבל שהסתער עליו בהפתעה.

אחרי הפציעה השתחרר נטף מצה"ל והחל לעבור שיקום, אבל הטיפולים לא ממש עזרו לו והוא הוסיף לסבול מכאבי גב קשים. לקראת סופה של תקופת השיקום, כשבמשרד הביטחון עוד התלבטו כמה אחוזי נכות להעניק לו, התוודע נטף לד"ר ג'ף ניפקין, מנהל בית החולים היהודי בסינסינאטי שהתרגש מהסיפור האישי שלו והזמין אותו לבוא לטיפול בבית החולים.

הטיסה שבה פגש את טוורסקי, הובילה את אביחי לסינסינאטי, לסדרת טיפולים שאמורה היתה להימשך שבועיים. החייל המשוחרר זכה ליחס חם מבני הקהילה היהודית המקומית. בני זוג ישראלים, מאיר ואסתר עובדיה, הזמינו אותו להתארח בביתם.

בתום הטיפול היה נטף אמור לשוב לישראל. אבל השיחה עם טוורסקי בטיסת אל על שינתה את תוכניותיו. נטף (23) השתכנע להישאר במשך שבוע בניו יורק ולהופיע בפני קהילת התורמים של הוועד למען החייל ובמרכזים יהודיים באיזור. בניו יורק גילה אביחי שמצפה לו סיבוב הופעות צפוף ומאלף. הוא לא התכונן למחוות הכבוד וההערצה שהועתרו עליו. אחדים מתורמי האגודה שביקשו לפגוש בו באופן אישי, הזמינו אותו לארוחות ערב במסעדות ולהצגות בברודוויי, ויש אף שהציעו לתמוך בו כלכלית כשישוב לישראל.

 

יומן ג'נין

 

גם על רקע המצב הביטחוני הקשה בישראל בשנים האחרונות, כשהפגנות אומץ וגבורה הן כמעט עניין יומיומי, הסיפור של אביחי נטף אכן משאיר רושם עמוק על המאזין. נטף החל את השירות בגדוד נחשון ששמר על הביטחון השוטף בשטחים. אחרי שסיים קורס קצינים, בעיצומה של האינתיפאדה, הוא מונה לתפקיד מ"פ. נטף בילה חודשים ארוכים במוקטעה של ערפאת, היה בין הכוח שעצר את מוחמד ברגותי ועוד 250 מבוקשים, פשט על מחנות פליטים מסוכנים, השתתף במבצע "חומת מגן" (נטף הוא החייל שנראה בסרט "יומן ג'נין" מפוצץ את אחד הבתים), תפס כמויות עצומות של נשק, החרים חומרי הסתה בבתי ספר, רדף אחרי מחבלים ורק בנס נשאר בחיים. על תפקודו במבצע "חומת מגן" זכה נטף בצל"ש.

 

בלי חרטות

 

אחרי השיקום הוא שב הביתה, למושב בית נחמיה באיזור לוד, אבל בגלל המטווח שממוקם הסמוך למושב, הוא לא הצליח להירדם בלילות. לילה אחר לילה החזירו אותו קולות הירי לטראומת השירות. בנוסף נאלץ אביו, חקלאי משגשג בעבר, להכריז על פשיטת רגל משום שבמקום לעבוד במשק הוא ישב במשך שבועות ארוכים ישב ליד מיטתו בבית החולים.

נטף החליט לעבור לתל אביב, יחד עם חברו הטוב, איציק ליבוביץ', מ"מ לשעבר בגולני לשעבר שנפצע ביד וברגל במהלך השירות. יחד הם מנסים לחזור לחיים. הפציעה הפכה את נטף לנכה שנאלץ להתקיים על קיצבה ממשרד הביטחון. למרות הכל, הוא לא מפגין אפילו שמץ של מרירות, ומגלה הבנה למצב הקשה של מדינת ישראל בשנים האחרונות. נטף מספר שעוד כמפקד פלוגה הוא מצא את עצמו, פעם אחר פעם, מעמיס על המשאית שלו רהיטים, מקררים, מכונות כביסה וחפצים אחרים, שתרמו אנשים פרטיים למען חיילים שסבלו ממצוקה כלכלית. גם העובדה שבמשרד הביטחון לא תמיד מגלים

הבנה, לא גרמה לו להתחרט על השירות הקשה שעבר.

אחרי ארבע וחצי שנות שירות קרבי באחת התקופות היותר קשות בהיסטוריה של המדינה, אביחי נטף לא מאמין בשלום עם הפלשתינאים. הוא מאוד היה רוצה שזה יקרה אבל אחרי מה שראה בשטחים, הוא לא חושב שזה יתרחש בימי חייו. כל גשם חזק, כל כוס שנופלת, מקפיצים אותו ממקומו, מעלים מחדש את הסיוטים על פיקודים שמתו לו בידיים, על המעצור בנשק שלא איפשר לו לירות ברגע קריטי, ועל אותו רגע טראומטי שבו הצמיד המחבל את האקדח לרקתו ולחץ על ההדק.

"ב- 16 ביולי 2002 התרחש פיגוע ביישוב עמנואל בשומרון", סיפר נטף בדירה של חבר בגריניץ וילג'. "מחבלים שהיו לבושים במדי צה"ל דפקו על דלתות אוטובוס שהגיע ליישוב והרגו 12 איש ביריות. באותו זמן הייתי בפלוגה שהוצבה בגזרה השכנה לעמנואל. בצה"ל האמינו שהמחבלים ברחו לגזרה שלנו. ב- 10 בבוקר יצאנו לשטח. הגשש הוביל אותנו לוואדי

אבל הוא לא ידע להגיד אם המחבלים עדיין נמצאים שם. חיפשנו אותם במשך כל היום ובלילה עברנו למצב סטטי. נשארנו במארבים וחיכינו לראות אם הם ייחשפו".

בשלב מסוים הציב נטף על גבעה מארב בפיקוד מ"מ, והוא עצמו המשיך לסייר בשטח יחד עם כוחות אחרים. "ב- 5:30בבוקר שמעתי בקשר שהיתה היתקלות עם המארב ויש שני פצועים. אחד החיילים, בחור בשם פיטר, חטף כדור בפנים וכדור ביד. כשהגעתי למקום שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר שהוא בסדר אבל ביקש שאבדוק את המ"מ,. הוא ושאר החיילים לא ידעו להגיד לי מה קרה לו.

"ניגשתי אליו, הוא שכב על הגב, חיוור עם עיניים חצי עצומות. פתחתי לו את החולצה וראיתי שהוא חטף כדור בבטן. מיד אחר כך הוא איבד את ההכרה והבנתי שהוא מת. אמרתי לחובש שיטפל בפצועים. החבר'ה סיפרו על שני מחבלים שהפתיעו אותם. הם ירו לעברם צרור וברחו. אני וחייל נוסף התחלנו ללכת לפי העקבות ומצאנו קלצ'ניקוב זרוק שחטף כדור. המשכנו להתקדם והגענו לאיזור הררי, הלכנו על צלע ההר ואז ראינו שמחבל שהסתתר מאחורי שיח התרומם והתחיל לירות לכיוון שלנו".

כשהסתער על המחבל גילה נטף שיש לו מעצור בנשק. "המחבל לא הפסיק לירות. הוא צעק 'אללה אכבר' וירה לעברי שלושה כדורים שפגעו לי בישבן. הייתי שרוע על האדמה. הוא המשיך לרוץ לעברי עד שנעצר, ניגש אלי הצמיד לי את האקדח שהיה לו ביד לראש ולחץ על ההדק. למרות שלא שמעתי את הקליק, הייתי בטוח שאני מת. אבל אז הוא התחיל להרביץ לי בצוואר עם האקדח והבנתי שאני חי. תפסתי לו את היד ומשכתי אותו לעברי, הוא היה בחור מוצק וגבוה, בערך מטר ותשעים. הוא הצליח לתת לי מכה באגן, לקח ממני את הנשק והתחיל לברוח אבל אז החייל שלי שהגיע למקום ירה בו והרג אותו".

 

אזרח קרבי

 

המחבל השני לא נמצא באותו יום. חודשיים לאחר התקרית ליד עמנואל הוא נהרג על ידי כוחות צה"ל. נטף פונה עם הפצועים האחרים באמבולנס שהיה אמור להביא אותם לאיזור שבו ניתן היה להנחית מסוק. "הייתי בהכרה מלאה", מספר נטף. "ראיתי שנהג האמבולנס מתחיל לעלות בעלייה לעבר כפר ערבי. הסביר לו שהוא עושה טעות ושאין יציאה מהכפר כי אני עצמי סגרתי אותה. הוא שינה כיוון ונסע לעבר הוואדי. הגענו למסוק בשניות האחרונות ולקחו אותנו לבית החולים. כשהגענו לשם התקשרתי הביתה. סיפרתי לאבא שלי שנפצעתי. שני קליעים נכנסו ויצאו לי מהאגן והשלישי נשאר תקוע שם. בהתחלה הרופאים לא ידעו אם אוכל ללכת על הרגליים. איבדתי לגמרי תחושה. במשך ארבעה חודשים עברתי שיקום רציני. היום אני יכול כבר ללכת".

אחרי השיקום חזר נטף לצבא והתחיל בקורס מ"פאים. הכאבים הקשים בגב לא איפשרו לו להמשיך והוא החליט להשתחרר מהצבא. "אמרתי לעצמי שאם אני לא קרבי אז אני אזרח", הוא מספר. לטיפול בבית החולים בסינסינאטי הגיע אביחי

באמצעות חבר שנפצע בצבא, והצטרף כאזרח למשלחת של הסוכנות. "הוא חטף כדור בגב במהלך השירות בלבנון ויש לו קליע בעמוד השידרה. כבר ארבע שנים הוא סוחב את הפציעה הזאת והרופאים לא יודעים מה המצב שלו. כשאנשי הסוכנות הגיעו לביקור בארץ פגשנו אותם". אחד מאלה שביקרו בארץ היה ד"ר ג'ף ניפקין, ששמע את הסיפור של אביחי והזמין אותו לבית החולים בסינסינאטי. אביחי טופל שם בתרופה שלא ניתן להשיג בארץ.

אמצעי התקשורת הזרים הראו תמונות קשות של ההרס שזרעו חיילי צה"ל בג'נין. האם אנחנו באמת צבא בעל ערכים מוסריים?

"חבל שהעיתונאים לא הסתובבו עם הכוח שלנו. הם היו רואים איך הפלוגה שלנו לא אכלה יום שלם כי את כל האוכל נתנו לפלשתינאים הרעבים. בבית ספר בטול כרם, ברמאללה, ראינו כתובות על הקיר שהכריזו כמה טוב להיות מתאבד. ספרי המתמטיקה שלהם מלאים בשאלות עם מסרים של הסתה. הם שואלים את הילדים שאלה מסוג: אם היו 10 יהודים בתחנה המרכזית, מחבל אחד התפוצץ ועוד ארבעה ישראלים נהרגו, כמה אנשים נהרגו בסך הכל? הם מרעילים את הילדים שלהם נגדנו ומלמדים אותם לשנוא אותנו".

משרד הביטחון מקשה ומנסה להוריד ככל האפשר את אחוזי הנכות שלך. מישהו אחר מזמן היה הופך שולחנות.

"במשרד הביטחון מודדים לך את הצלקות בסנטימטרים, גם בגלל שהמצב קשה וגם בגלל שיש מתחזים. בתקופה הראשונה אחרי הפציעה אתה ממש צריך את התמיכה שלהם. המשפחה שלך מפסיקה לעבוד, אבא שלי לא עזב אותי לרגע וכל העסק של החקלאות קרס. היום הוא עובד כנהג במוסך ומרוויח 3,000 שקל לחודש. הרבה פצועים מוצאים את עצמם מקבלים פחות מ- 20 אחוזי נכות. אני לא מריר כי אני ידוע שהמצב קשה וטיפול זה תהליך ארוך".

אתה לא מאמין יותר בתהליך השלום?

"אני חושב שהמצב הזה יימשך עוד תקופה ארוכה. אני רוצה שלום אבל אני ריאלי, הם רוצים להשמיד את העם היהודי והם לא ירפו. ראיתי בטלוויזיה ברמאללה את השידורים של ערפאת. הוא דיבר רק על כוח. העולם צריך להבין שלא מדובר באירגוני טרור אלא במדינת טרור. הלוואי שהייתי יכול להגיד שנעשה שלום, אבל בחלומות הכי טובים לי אני לא רואה את זה קורה".

איך אתה מסכם את החוויה האמריקנית שלך?

"האגודה למען החייל באמריקה חיזקה בנו את תחושת השייכות למדינה. הם מבינים שאנחנו מגנים על המדינה של כל היהודים בעולם. ניו יורק מדהימה וכל יום פה הוא חוויה, אבל החוויה הכי רצינית היתה לפגוש פה את החבר'ה מהארץ, מהצבא, את האנשים שנלחמו איתי. היה מדהים לשבת איתם בניו יורק ולהריץ קטעים מ'חומת מגן'. היינו שלוש שנים ביחד ואנחנו חברים טובים. באמריקה יש הכל אבל עדיין חסר כאן משהו. יש לי תוכניות ללמוד יחסים בינלאומיים. יהיה נחמד לבוא

ללמוד פה או לבלות פה תקופה אבל הבית זה הארץ והמקום שלי נמצא בישראל".