משתעממים עם נמו

המבקרים באמריקה אהבו, וגם הצופים לא נשארו אדישים, אך שמוליק דובדבני מסרב להצטרף אל הזרם: "מוצאים את נמו" אינו סרט רע במיוחד, אבל אין בו טיפה של נשמה

את "מוצאים את נמו" מקדים סרטון אנימציה קצר שחברת פיקסר הנפיקה, כמדומה, שש שנים לפני ש"צעצוע של סיפור" הגיח אל הבד. לא שסרטון זה הוא בגדר איזו פנינה של ממש, אבל יש בה, בהנפשת מחשב קדמונית זו, יותר חן והומור מאשר בסרט הארוך שבא מיד לאחריה. ובעצם, למה ללכת אל ראשית דברי ימי פיקסר. שהרי ממש עכשיו מוצג בבתי הקולנוע כאן סרט האנימציה היפני זוכה האוסקר, "המסע המופלא", שהבמאי-אמן שלו, היאהו מיאזקי, אוצר בקצה זרתו יותר דמיון וכשרון מאשר כל יוצרי דיסני ופיקסר ביחד, ואלה משולבים בעומק ותחכום שנוגעים גם לקהל מבוגר.

אי אז במחצית שנות ה-90 נולד שיתוף הפעולה של פיקסר ודיסני, ולרגע מצופה היה שהתוצאה, "צעצוע של סיפור" כאמור, תנער היטב את האבק מעל האנימציה השמרנית והמסרים הריאקציונרים ששלטו בסדרת השעמומונים שהפיקו אלה האחרונים. עתה בא "נמו", ומוכיח שכל הפיקסלים שבעולם לא שקולים כנגד נשמה יתרה, וזה בדיוק מה שאין במעשיה הדגית הזו, שנרקחה על פי אותו מרשם מלאכותי האופייני כל כך לסרטי דיסני: טלו יצורים לא אנושיים, הניחו להם לפטפט בעגת פרברים אמריקאית, וזרו עוד פנימה מקבץ דמויות מטורללות. את כל זה עיטפו במסר דידקטי דביק, והוציאו לאוויר העולם. על פי דיווחי אתר "רוטן טומטוס", כ-99 אחוזים ממבקרי הקולנוע האמריקאים ניאותו לאכול את המעדן הסינתטי הזה. ולא רק הם. גם קהל הצופים שברגעים אלה ממש מסייע לחתיכת הפלסטיק הזו לחצות את קו 260 מיליוני הדולרים.

 

מתחנף לכ-ו-ל-ם

 

גיבור הסיפור עמוס הקלישאות הוא דגיגון, השריד היחיד שנותר ממשפחתו של דג-ליצן – יש דבר כזה – שנספתה באסון. בניסיון להיחלץ ממגוננות היתר של אביו ההיסטרי (בדיבובו של אלברט ברוקס), נמו, ביומו הראשון בבית הספר, מתעלם מאזהרותיו, מתרחק בהפגנתיות על מנת לבחון מקרוב סירת דיג, ואז נלכד ברשתו של צוללן. וכך, מלווה בדגה הלוקה במה שנדמה לרגעים כאלצהיימר (אלן דג'נרס המוצלחת), יוצא האב למסע חילוץ חוצה ים שעה שבנו ממתין לגורל נורא באקווריומו של רופא שיניים אוסטרלי.

"נמו", יש לסייג, אינו סרט רע כלל ועיקר. פשוט, זהו סרט ילדים חינוכי להחריד, שבניסיון עיקש לשאת חן גם בעיני קהל מבוגר כולל כמה בדיחות (לא כולן עובדות), שמן הסתם חולפות מעל ראשו של הצופה הפוטנציאלי בן ה-10. בשתיים מהמוצלחות שבהן פוגשים אבא-דג ושותפתו למסע ההצלה בצב היפי מזדקן שנראה כמו גרסה תת ימית לדוד ההוא מ"ביג לבובסקי", וכן כריש בשם ברוס (כזכור, זה היה הכינוי שהודבק למפלצת המכאנית, גיבורת "מלתעות"), הנוטל חלק בקבוצת תמיכה לגמילה מנטיות טרף, וברגע משעשע אחד אף מצטט את ג'ק ניקולסון מ"הניצוץ". ובכל זאת, כדי ליהנות מההברקה היחידה בסרט – זו שקשורה בבריחתם הנועזת של הדגים מהסטאלג המימי שלהם – צריך להגיע ממש אל כותרות הסיום, עובדה שאומרת משהו עגום על הסרט עצמו.

נוכח ההתלהבות שמעורר הסרט הזה, דומה שמקומה של רשימה זו על עמוד הקלון, אבל הרגוני הרוג: ב"מוצאים את נמו" התקשיתי למצוא ולו בדל של קסם.