רמת ישי: הבית היפה שהפך למשחטה

חילופי העתים השכיחו את קורות הכפר העלוב ג'דה, לימים רמת ישי. את המבנה הגדול והמרשים בראש הגבעה, שהיה פעם לבו של המקום, זוכים לראות היום בעיקר עופות מיוסרים טרם המתתם

אין לדעת מה היה שמו ומי היו אנשי הישוב הקדום, זה שלימים הפך להיות ג'דה (הזקנה). הם מתו, נקברו במערות חצובות מן הסוג שגבעות הגליל התחתון מלאות בהן, והפעם הראשונה שמישהו בכלל התעניין במקום וסיפר שגרים כאן היתה בסוף המאה ה-14. על סף פרוץ המגיפה השחורה ומצעדי המוות שערכו הטורקים של תימור לנק, עבר כאן נוסע ערבי, נאצר א-דין, ומסיבה השמורה עמו כתב ביומנו: "ג'דה. עברתי. אנשים. עצי תאנה ודקל".

כשאיש הכספים והנדל"ן הלבנוני סורסוק קנה בסוף המאה ה-19 אדמות בעמק ובשוליו, כדי למכור אותן אחר כך ברווח ליהודים שזה עתה החלו להגיע לארץ, היה כאן כפרון דל מראה של אנשים, אשר כדרך העולם הפיאודלי של המזרח התיכון הפכו לאריסיו של אותו נדל"ניסט. את פקידי המסים הממונים על הכפר שיכן סורסוק במבנה מידות נאה בראש הגבעה מעל ג'דה, שאותו בנה בשנת 1904, ואליו עוד נחזור בהמשך.

מתחת לג'דה היה עמק יזרעאל הנהדר עוטה בחורף את הירוק העכור של בצות מהלול ואבריק, ובקיץ את הצהוב של הדגן ואחר כך של הקמשונים, וכך דורות על דורות. בגבעות הנמוכות סביב ג'דה גדלו יערות אלונים גדולים. בחביונם סבבו הפרות הכחושות של הבדואים, בין אלפי מערות קבורה חצובות של היהודים מכל העולם הקדום.

מעט מעט נרקמו הקשרים בין רוכשי אדמות יהודיים - ובעיקר יהושע חנקין - לבין מוכריהן הלבנונים, ומשקנו היהודים את אדמות ג'דה ואת בית המידות הנאה חיפשו למי למכור את הנדל"ן החדש, והקונה אכן נמצא. חברת 'מנור', של יהודים בעלי ממון מפולין, קנתה בשנת - 1925 ממש עם ראשית ביסוס הממשל האזרחי הבריטי בארץ - את אדמת ג'דה. תושביו, שמצאו עצמם רק חצי דור קודם לכן אריסים לסורסוק, נאלצו להיעלם מן השטח.

לאן? כיצד? מה אירע לילדי ג'דה זו? מה היתה חלופת חייהם של אותם עלובים? דבר מאלה אינו מוזכר בספרי הרשומות וכל דבר שנאמר כאן יתחכך בשולי הדמיון. היו - ואינם.

כחמישים משפחות יהודים פולנים התיישבו כאן מעל הבצות והשדות. 'אדוניהם', אנשי חברת הטקסטיל 'מנור', הקימו מפעל אריגה גדול, אלא שהמשבר הכלכלי שפקד אז את העולם ופרעות שפרעו תושבי הסביבה - ושמא נניח רק למען התהייה, האם בפרעות האלה השתתפו האריסים שנאלצו לצאת מבקתותיהם ולנטוש את שדותיהם - הבריחו את פולני המקום חזרה לארץ מוצאם ורק מתי מעט נותרו בג'דה. הם הפכו לחקלאים, כנראה בעל כורחם, ולשכירים בישובים החדשים שקמו בסביבה.

באותן שנים, וגם באלה העצובות יותר שבאו אחר כך - עד שהמקום ניטש כליל בעקבות המרד הפלסטיני (1936-1939) ושוב ניסו לשקמו ושוב ניטש - היו המבנה הגדול בראש הגבעה ודקל הוושינגטוניה התמיר שעמד בחזיתו, ליבתו של המקום. חלוצי העלייה השלישית ישבו בו ישיבת ארעי, סוללי הכביש מנצרת לחיפה ומייבשי הבצות של מערב העמק מצאו כאן את אכסנייתם, גרעין מייסדי בית אלפא (הישוב הראשון במזרח העמק) חווה במבנה הזה את חוויית ה'ביחד' הקיבוצית המקודשת. ועל אף כל אלה, ג'דה נותרה זעירה, מוזנחת, לא מוכרת.

 

שקועה באבק הצעיר של ההיסטוריה

 

עסקן דגול למדי, ישראל יהודה (ישי) אדלר תרם הון עתק לקרן היסוד, 10,000 לא"י (לירות ארץ ישראליות - כלומר שטרלינג) , ובלבד שייבנה כאן ישוב של יהודים שומרי מצוות. בתמורה למימון, הפכה ג'דה לרמת ישי עוד בחייו של העסקן החשוב, ש'במקרה' היה גם נשיא הכבוד של קרן היסוד, מקימת הישובים בארץ. לבית הפקידות הגדול והיפה שבנה סורסוק על ראש הגבעה, עם הדקל התמיר שלידו, קראו חאן ג'דה. כנראה ש'חאן אדלר' לא נשמע מספיק טוב.

כשישי אדלר תרם את תרומתו, הפך החאן מסתם מקום שיפה לחסות בצל קמרונותיו הקרירים, לשתות כוס תה מתוק עם נענע או קפה ריחני ולהסב על שרפרף קטן בפתחו, לבית התרבות של רמת ישי, ועדיין לא אירע דבר שיזעזע את אמות הסיפים באותה רמת ג'דה/ישי.

אחרי שפרצה המדינה, הובאו אל המקום עולים חדשים מתימן וממערב, ורמת ישי נותרה קטנה ועניה. כה כתב עליה ישעיהו פרס, חוקר מובהק של מולדתנו: "במקום ישבו 600 נפש, יש בו בית ספר עם שתי כיתות, מרפאה ע"ש ד"ר דרוקר ומועדון להרצאות וכינוסים". והשנה היא שנת תשי"ד, ו' שנים אחרי הקמת המדינה, ד' שנים אחרי שהוקמה בה מעברת ג'דה, שרק בשנת 1958 הפכה לישוב עצמאי, ועדיין לא התרחש כאן משהו הרה היסטוריה.

שמא זכר היותה שטח פרטי בלב האתוס הציוני של ישובי הקולקטיב הממסדיים, או זכר נטישתה בדור שנאחז באדמות הארץ בשיניו ובציפורניו מבלי להמיט אסון על העם היהודי - הם אלה שהשקיעו את רמת ישי באבק הצעיר של ההיסטוריה החדשה שלנו? לא קשרו כתרים לגבורתה, לא מיללו נפלאותיה ובנות לא יצאו לחולל בשעריה לקול הלמות תופים וצלצלים. 'סתם' ישוב שנטמע בגבעות בין קודשי התנועות המיישבות, כנהלל, גניגר, כפר יהושע וגו'.

ועד כדי כך באו הדברים, שהבית הגדול והיפה בראש הגבעה הפך לאתר 'עלום' - אם כי שמור באופן מרשים - בחצרה הסגורה של משחטת 'עוף העמק', שלבד מן העובדים בה באים בשעריה המוני עופות חיים, ויוצאים כשהם מתים גמורים.

תיירים ומבקרים המשתאים מיופיו של הבית והדקל, לא יזכו לקבל כוס תה וקפה בצל קמרונותיו ובפתחו הנאה. ולו אני מנהל ממונה מטעמם של 17 קיבוצי הסביבה, בעלי המקום, הייתי דווקא מחבב אותו על עוברי האורח, פותח את שעריו הסמוכים כל כך לדרך הראשית ומטפח מעט את אגדת היותו חאן, וכמעט שהייתי מוותר על סיפור רווחי הנדל"ן שהרויח יהושע חנקין, גואל אדמות העמק, בקנותו את המקום ובמכירתו אחר כך.

איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים גליל תחתון (מס' 3). וגם על כביש מס' 75 בין צומת אלונים לצומת נהלל. עוד בסביבה: תל שימרון - גבעת בית הקברות של נהלל ושמורת שיטה מלבינה; יערות אלונים - שיא הרומנטיקה הבוטנית האפשרית בישראל; נצרת הערבית - נסו פעם. תראו שזה מעניין וגם טעים. עם או בלי ישו ומשפחתו.