צמאים לאהבה

פרס וערפאת כבר הלכו יד ביד, ברק וערפאת התפקעו מצחוק כל הדרך לקמפ-דייוויד, הסכם אוסלו סיפק לנו "סצנות שלום", וגם אז חשבו ישראלים רבים שקץ השנאה הגיע

ושוב אנו מתמוגגים ממראות ה"פיוס", נמסים מול כל בדל חיוך של אויבים מושבעים, מתמלאים אושר כשהם מואילים ללחוץ את ידינו הנכלמות, ומקווים שמנהיגם יכבד אותנו בביקור בכנסת. שוב אנו מתמסרים להם, מוחקים את עוונותיהם ומתעלמים מאי-עמידתם בדבריהם – ובלבד שיצטלמו איתנו, שיצחקו מהבדיחות שלנו, שירשו לנו למשש להם את העניבות.

סימני "שלום" בינינו ובין הפלסטינים עדיין אין, אבל תצלומים משותפים ומחויכים יש ויש: הנה טומי לפיד זורח מנחת, מחזיק בידו של "שר המשפטים" הפלסטיני מזה ובידו של "השר לענייני אסירים" מזה. הנה סילבן שלום לוחץ יד ואף מוסיף צ'פחה על הכתף ל"שר לענייני הסברה", הנה פריצקי מסתחבק עם "עמיתו". וכמובן, הנה שרון מתפוצץ מצחוק עם אבו-מאזן, בתצלום שהתפרסם בסוף השבוע שעבר ברחבי העולם. הזוכה בתחרות תצלומי השלום הוא ללא ספק זה של מופז ודחלאן, בפוזה אינטימית שכוללת משמוש ישראלי של עניבת משי פלסטינית. איפה השגת את העניבה הנהדרת הזאת, שואל מופז, ודחלאן מבטיח להשיג לו אחת בדיוק כמוה.

עד כדי כך אנחנו צמאים לאהבה, שגילויי חיבה אנושית פשוטים ובלתי מחייבים מסוגלים כנראה למוטט גם את הבצורות שבחומותינו. הרשות הפלסטינית עוד לא החרימה כלי נשק, עוד לא פוצצה מעבדות נפץ ועוד לא עצרה מחבלים פעילים, אבל ראשיה – רובם טרוריסטים נודעים בזכות עצמם – מתקבלים אצלנו כ"שרים" מכובדים רק בזכות עצם נכונותם להתקבל אצלנו. דומה שהצחוקים של "ראש הממשלה" הפלסטיני אבו-מאזן עם שרון משכיחים מרבים מאתנו את היותו מכחיש שואה, את כפיפותו ליאסר ערפאת, ואת העובדה שהתנגדותו לטרור היא טקטית בלבד.

מוצא חן בעינינו שהם לובשים חליפות ועניבות ובאים אלינו בפנים מגולחות. מוצא חן בעינינו הצליל הרך של המילה החדשה הזאת, "הודנה". מחמיא לנו שרבים מהם מדברים אתנו עברית, גם אם הם למדו אותה בכלא הישראלי שבו ישבו בצדק. משמח אותנו שהם כאלה נחמדים, כי אם הם כאלה נחמדים בטח יהיה אתם שלום. בעלי עסקים אף שלחו מאבטחים הביתה בימים האחרונים, מפני שכמו שאמר הבעלים של מסעדת "סי-פוד מרקט" בתל אביב (שידעה פיגוע רצחני), "אם שר הביטחון של מדינת ישראל יושב עם דחלאן והם ממשמשים את העניבות אחד של השני, למה שנמשיך לחיות באווירה של פחד?"

בסרט הנחמד הזה כבר היינו: פרס וערפאת כבר הלכו יד ביד ואפילו חייכו (לצד רבין ז"ל) על במת פרס נובל לשלום, וברק וערפאת כבר התגוששו מול המצלמות בסחבקיות מופגנת והתפקעו מצחוק כל הדרך לקמפ-דייוויד. הסכם אוסלו סיפק לנו מלאי מרנין של "סצנות שלום" עם נציגים ישראלים ונציגים פלסטינים סועדים בצוותא, מסיעים זה את זה בקלנועית על מדשאות רעננות או פוסעים יחד להנאתם בלבוש בלתי פורמלי. וגם אז טעו הרבה ישראלים שבעי מלחמות לחשוב שקץ השנאה הגיע. אנו צמאים לאהבה, והם יודעים זאת היטב.

הטרור אינו מנצח אותנו, אבל אפשר, אולי, להרוג אותנו ברכות.