כוכבת בקלי קלות

המפיק האגדי קלייב דייויס עושה את זה שוב: לוקח נערה יפה עם קול יפה, תופר לה שירים דביקים אך נסבלים - והופך אותה לסופרסטאר. קבלו את המלכה האמריקנית החדשה: קלי קלארקסון

קלי קלארקסון היא אשה צעירה ויפה. יש לה גוונים אופנתיים בשיער ושיניים מושלמות ולבנות מאוד מאוד. קלארקסון היא מה שבשנות השבעים היו מכנים "חתיכה" ובשנות השמונים "שאפה". היום, מן הסתם, יקראו לה בשם התואר המכוער "כוסית". היא גם מאמינה באלוהים, כפי שאפשר להבין מהטקסט שבתוך העטיפה.

קלארקסון חתומה בלייבל ידוע וותיק, RCA, והמפיק שלה הוא הוא לא פחות ידוע ולא פחות ותיק: קלייב דייויס, שמו. דייויס, מהמפיקים הגדולים בהיסטוריה של הפופ, קיבל לידיו את המשימה להפוך את קלי קלארקסון לשם החם באמריקה ואחר כך גם בעולם. בינתיים נראה שדייויס הצליח. שלושה מיליון עותקים נמכרו מהאלבום הזה, "THANKFUL ", תוך חמישה שבועות בלבד. הסינגל A MOMENT LIKE THIS - קיפץ בדילוג נחשוני מהמקום ה-52 במצעד הבילבורד אל המקום הראשון. עיתונים ומגזינים מסויימים בארץ הדוד סם כבר מזדרזים לסכם את 2003 ולקבוע שזהו "אלבום השנה". כתבי מוזיקה בארצות הברית נוטים מאוד להתרשם מכל דבר שנמכר מהר ובהרבה עותקים. הנתונים כרגע מוכיחים שזהו הדיסק הכי נמכר שם השנה.

נעצור לרגע, ננשום עמוק ונחשוב: אז מה יש לנו כאן? בחורה יפה (שמאמינה בישו הנוצרי), שכל מגזין כרומו וכל מוסף שאוהב שערים מוצלחים ישמח להקצות לה כתבת שער. אני מוכן להתערב ש-99 אחוז מבני האדם מעדיפים לראות את קלי קלארקסון על שער מוסף השבת שלהם, מאשר את אריה דרעי או יאסר ערפאת.

מסקנה: יהיה קל למכור את קלי קלארקסון כמעט לכל עורך שעיניים בראשו, שלא לדבר על האפשרות לצלם קליפים מרהיבים, שישודרו אחת לשעה, לפחות, ב-MTV וגרורותיה.

הלאה: יש לנו כאן גם מפיק אגדי, כמו קלייב דייויס, שמשחק אותה שוב, בגיל 70, ובענק. המשפטן בוגר אוניברסיטת הארוורד, שגילה והפיק (בין היתר) את ארתה פרנקלין, וויטני יוסטון, אלישיה קיז, דיאן וורוויק, וגם לייזה מינלי, שריל קרואו וקרלי סיימון – עושה זאת שוב. מחבר זמרת עם קול זהב להפקת חלב ודבש, כולל להיטים שאי אפשר יהיה להיפטר מהם בזמן הקרוב.

ויש לנו גם אלבום. 10 שירים פלוס שני בונוסים (הלהיט "רגע כמו זה" במיקס חדש ו"לפני אהבתך"), שיכולים מיד להשתבץ בפלייליסט של כל חנויות האופנה בלונדון וניו יורק. זה פשוט כל כך דומה לחומרים של וויטני יוסטון/מאריה קארי/אלישיה קיז, שהתחושה היא שמישהו ממש התכוון לכך שנקבל את התחושה של "כבר שמעתי את השיר הזה פעם".

אף אחד לא מתכוון להמציא כאן מחדש את נוסחת ההצלחה. נוסחת ההצלחה כבר ידועה ודייויס יודע מה הקהל הרחב רוצה. שירים פשוטים, נימוחים, חסרי משמעות. שירה נוכחת, חזקה, בקדמת הצליל, והפקה שנעה בין R&B במתכונתו האמריקנית לבין קיטש טהור, נוסח סרטי וולט דיסני, מהסוג שתמיד מוכר היטב בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עם נגיעות רוק לבן לנערים מתבגרים, "מטאליקה" סטייל, שמגיחות מדי פעם, גיטרות אקוסטיות מסומפלות שמאזכרות שיש לנו ענין גם עם מפיק שיודע משהו על בלדות-זהב פולקיות (דייויס היה האיש שהביא את "איירסופליי" למכירות של עשרות מיליוני תקליטים) וכמובן טקסטים באנגלית שכל ילד ישראלי בכיתה ד' מסוגל להבין עם עולם נפשי של גיבורת טלנובלה. אהבה, פרידה, רוצה להיות עצמאית, החמצתי את הרכבת, אסירת תודה, רגע כמו זה, סוג מסוים של נס, בודדה. יש תוכנות מחשב שמחברות טקסטים יותר מוצלחים. נשבע לכם.

בתוך העטיפה, פרט לעוד צילום נהדר של קלארקסון בג'ינס וחולצת-סריג מחוררת להפליא, יש טקסט ארוך שנפתח במלים: "ראשית כל, אני רוצה להודות לאלוהים". הרוב הנוצרי הלבן יכול להיות שקט. יש כאן עסק עם נערה אמריקנית טובה, מאמינה וחייכנית, שהולכת בכל יום ראשון לכנסיה.

קלארקסון, תגלית תחרות אמריקנית ב-2002 שתכליתה גילוי כוכבים חדשים, מממשת מהר מאוד את הציפיות ממנה. בגיל 20 היא כבר עם אלבום שמוכר מיליונים, גירסת כיסוי ל"אתה גורם לי להרגיש כמו אשה טבעית", די.וי.די ופירגון מקיר לקיר בתקשורת הפופ האמריקנית.

האם אני אוהב את האלבום שלה? ממש לא, אבל שלושה מיליון אמריקנים אוהבים אותו מספיק כדי להוציא עליו כסף.

מצד שני, יש לה קול נהדר ואולי יקרה נס ובמקום להפוך אותה לממשיכת דרכה של וויטני יוסטון, ינווטו אותה דווקא למסלול נוסח קרלי סיימון או שריל קרואו (שתי זמרות שדייויס עבד גם איתן). אולי יקרה נס ובמקום למחזר עד בחילה את אותם שטאנצים ישנים ולהפוך את קלארקסון לגירסה הצעירה של מריה קארי, עד שהעולם כדרכו ימאס בה ויחפש את הכוכבת החדשה - יתנו לה שירים בעלי ערך, ולא סתם ערך קלורי, קצפת ודובדבנים. אולי. לא שאני מאמין בנסים, אבל קלארקסון כל כך יפה, כל כך צעירה ומוכשרת – אז למה לא להיות אופטימי?