זה הזמן לסלוח

בערד נפתח היום פסטיבל הזמר השנתי. אבל עלינו אי אפשר לעבוד, אנחנו זוכרים מה היה שם פעם, וזה לא אותו הדבר. עכשיו, שמשינה חוזרת ובבית המשפט נגזר עונשם של האחראים באסון הנורא ההוא, אולי הגיע הזמן לעשות מאמץ ולהחזיר עטרה ליושנה

שעת בוקר מוקדמת: השמש עולה במזרח, צובעת באדום של קיץ את מרצפות הבטון. ראשוני העיניים נפקחות. הרגליים נחלצות משק השינה, מוליכות את עצמן לסופר, לשוקו של בוקר. בדרך הן נזהרות שלא למעוך את המאחרים להשכים, שגונבים רגע אחרון של שינה לפני שקרני השמש יהפכו את המשימה לבלתי אפשרית. קשישי השכונה כבר יצאו לטיול הבוקר, מברכים לשלום את הדור החדש בנימוס של פעם, מציעים כוס מים קרים ומבקשים, אם אפשר, לא ללכלך. בסתר ליבם הם יודעים שהבקשה לא תתמלא. כתמים של בירה ואהבה שוב יציפו את המדרכות החשופות, קירות הבתים והמדשאות המצהיבות. אבל האמת היא שזה מחיר שהם מוכנים לשלם, כי הלכלוך הוא תוצאת לוואי של שמחת החיים, של הנעורים, של התשוקה - כל המרכיבים שהיו ממלאים פעם את רחובותיה של ערד, ולא עוד.

היום (ב') ייפתח בעיר הדרומית פסטיבל ערד, או לפחות מה שמוגדר בפי מארגניו ככזה. אחרי כמה שנים שבהן לא נערך הפסטיבל, בעקבות האסון בו נהרגו שלושה בני נוער ונפצעו עשרות בהופעת הפרידה של משינה, נעשים בשנים האחרונות ניסיונות לשחזר את האירוע, שהיה בסוף שנות השמונים ובתחילת העשור שלאחריו, הדבר הכי קרוב לוודסטוק הישראלי.

אבל גם אם יש השנה כמה הופעות מסקרנות, כמו שיתוף הפעולה בין יהודית רביץ לנורית גלרון, ויהיו חבורות זמר שיספקו אווירה עממית - זה לא יהיה אותו הדבר. כוחו של פסטיבל ערד נבע ממקור אחר, מאותם רבבות בני 14-20 שהיו מציפים את העיר היבשושית והמשעממת בימי השיגרה, ומגלים בה את קסמי ההתבגרות. שכן פסטיבל ערד, למרות המקורות הארץ-ישראלים שלו, היה בראש ובראשונה פסטיבל רוק, וככזה, הוא ייצג את תרבות הרוק'נרול - שיש בה יותר מאשר מוזיקה. יש בה חופש מההורים, מהבית, מהלימודים, יש בה פתיחות לפריקים ירוקי שיער, לרוקרים לבושי שחורים, לחננות מעריצי כוורת, ויש בה אהבה לבחורה היפה שעומדת מאחוריך בתור לקולעי השערות וציירי הטי-שירט או לנער החטוב שקופץ ראש לבריכה באמצע סולו גיטרה חורקני.

השנים שבהן פסטיבל ערד היה בשיאו היו היפות ביותר שידע הרוק הישראלי. בבמה שבבריכה, באיצטדיון, במצדה, באולמות הקטנים - אהוד בנאי, רמי פורטיס, ברי סחרוף, יהודה פוליקר - הגיעו שם לשיאם. אביב גפן, הקספרים, איפה הילד, נושאי המגבעת, החברים של נטשה - צעדו שם פסיעות ראשונות של מתחילים. וגם לוותיקים יותר נמצא תמיד מקום במקומות מאולתרים.

אבל את המוזיקה היפה ביותר ניגנו צעירים פרועי שיער ולא מקולחים, מדי ערב, עם אקורד וחצי, וצלילים של ביטלס, דורז, פינק פלויד ושלום חנוך. מסביבם מעגלים של אוזניים עייפות, ולבבות עירניים. הצלילים האלה נדמו כשתאבי בצע, רשלנים ועלובי נפש גרמו לאסון ערד.

הייתי שם, מטרים בודדים מאחורי איטן פלד, נעמה אלקריב וחן יצחק ז"ל שנמחצו למוות על ידי הקהל מאחוריהם. לא בגלל שהוא היה שיכור, לא בגלל שהוא היה מסומם, לא בגלל שהוא היה מופרע - אלא בגלל שנמכרו יותר מדי כרטיסים, הובאו פחות מדי שוטרים ונפתחו מעט מדי שערים.

אותם רגעים, בהם אנשי מד"א נאבקו על חיי הפצועים השרועים על הרצפה, בעוד ההמונים כלואים בפנים, אינם ידועים מה אירע, ובעוד פרנסי הפסטיבל כבר מחפשים איך להתחמק מהאחריות - היו רגעים שבהם דור שלהם איבד את תמימותו, מוקדם מדי, עוד לפני הגיוס לצבא. אותו דור כבר לא חזר לערד. האחים הקטנים שלהם כבר לא ידעו מהי ערד, וגם אם היו יודעים, ההורים שלהם לא היו מרשים להם לנסוע. וקורט קוביין כבר לא היה בין החיים, וכולם נסעו להודו, והטראנס השתלט על המועדונים.

אבל הרוק'נרול לא מת, הוא לא יכול למות, אסור לתת לו למות. ויש הודנה, ויש תקליט חדש של רדיהוד, ויש גם את משינה. אז נכון, טחנות הצדק עוד לא גמרו לטחון וישנם כמה ראשים שנמלטו מהגיליוטינה. אבל אולי הגיע כבר הזמן לסלוח, גם לערד וגם לנו, ולנסוע דרומה, לפרוש שק שינה, להתבונן בכוכבי הלילה - ולפזם משהו קטן וטוב.