צבי החלל

Treasure Planet: Battle at Procyon הוא שעמום טוטאלי, המשחק הכי איטי ששיחקתי בחיים שלי. הקרבות הכי קשים שלי התנהלו נגד הרצון העז לישון. הנקודות החיוביות: הגרפיקה ראויה לציון סביר והמוזיקה נעימה

רוברט לואיס סטיבנסון היה עושה בורג לאחור בקבר אם היו מודיעים לו מה עוללה דיסני לספרו הקלאסי "אי המטמון". הספר, שזכה להצלחה כה רבה כשיצא ב-1883, זכה לעיבודים רבים מספור והעשיר את דמיונם של אלפי ילדים ומבוגרים הרבה לפני ש"הארי פוטר" חלם להיוולד.

הניסיון האחרון לרתום את הספר לבידור ההמונים היה של חברת דיסני, שהוציאה לפני כחצי שנה סרט אנימציה שהעביר את עלילת היצירה מהים אל החלל, ומאי ל"כוכב המטמון". כיאה לסרט מכובד שיוצא מדיסני, אפשרויות המסחור הפופולריות לא הוזנחו, וביניהן גם משחקי המחשב: אחד לקונסולות, בשם Treasure Planet, ואחד למחשב האישי, בשם Treasure Planet: Battle at Procyon.

בעוד המשחק הראשון היה ה"סטנדרט" של דיסני, הווה אומר פלטפורמות, קפיצות ושאר הירקות של משחקי ארקייד אפויים למחצה, המשחק השני, זה שלפנינו היום, הציע גישה רצינית שהושקעה בה מעט מחשבה. את הפלטפורמות החליפו ספינות והקפיצות הוחלפו בניהול קרבות, ובקיצור - משחק אסטרטגיה עם ספינות תרנים שמשייטות בחלל.

החברה שנבחרה להפיק את המשחק, Barking Dog Studios, עבדה בעבר על חבילת ההרחבה של חלוץ ועדיין המלך הלא מעורער של משחקי האסטרטגיה בחלל, Homeworld: Cataclysm ותרמה מניסיונה המוצלח על אותו משחק לפיתוח Battle at Procyon. כאוהד HomeWorld, נדמה היה לי כי נפלתי על משחק מוצלח: מפתחת עם קבלות + קונספט משחק איכותי + עולם משחק מקורי ומעניין = הנאה צרופה. לא? בהחלט, אם אתם מגדירים הנאה צרופה כשעמום טוטאלי.

 

המסע מתחיל

 

ההתחלה לא מרמזת ולו במעט על העייפות שתיפול על המשחק בהמשך. הגיבור אליו נתוודע מייד הוא ג`ים הוקינס (קרוב רחוק של הוקינס מ-Vietcong), והמשחק מתרחש לאחר סופה של העלילה הקולנועית. בסרט זכינו לראות איך, לאחר שחזר מכוכב המטמון, מצטרף ג`ים לאקדמיה ללימודי חובלים של הפדרציה.

במשחק אנחנו תופסים פיקוד על ג`ים בדיוק בשעת המבחן האחרון, אשר אם יעבור אותו בהצלחה, יהפוך לרב-חובל קרבי מן המניין, כל זה כשברקע מסתובבים סיפורים על צי ספינות ברזל שמסתובב בשולי הגלקסיה והורס ביעילות מרשימה כל מי שמנסה להתייצב כנגדו, וצרות חדשות-ישנות מהפיראטים המקומיים. ג`ים, רעד קל בקולו, מתייצב למבחן האחרון שמנוהל תחת עיניה הקפדניות של אמיליה, הקפטן שפיקדה על המסע לאי המטמון.

Battle at Procyon הוא משחק מלחמתי טהור: היוצרים זרקו לכל הרוחות את שלבי איסוף ועיבוד חומרי הגלם. ספינות חדשות נקבל בתחילת שלבים מסוימים, אם נרצה ואם לא. כעת, בתחילת המשחק, נתונה לשליטתנו ספינה אחת בלבד, וגם היא לא מרשימה במיוחד, משהו כמו ספינת דייג. בהמשך נקבל ספינות חדשות המשתנות בעוצמתן ומהירותן, מספינות טורפדו מהירות וקטנות, דרך ספינות תקיפה (פחות מהירות, יותר חזקות), ועד לאוניות הענק כמו ה"Man-o-War", שמטח יחיד מסוללות התותחים שלהן יכול לשתק ספינה בינונית.

 

הים שקט בחלל

 

אם למישהו יש עדיין תהיות בשלב זה - אוניות? זה לא משחק בחלל? - כנראה שלא ראיתם את הסרט. שם במקום ספינות חלל יש לנו אוניות עץ וברזל מתקופת יורדי הים הקלאסית - מאות 14-18, אבל עם מגע של היי-טק. יש מפרשים אבל הם לא לרוח אלא לאגירת אנרגיה סולארית. יש רובוטים מדברים, אבל את הסיפון עדיין רוחצים עם דלי ומגב. אכן עולם מוזר.

והחלל? הוא די צבעוני, החלל שלהם שם במשחק, אבל מאוד שטוח. בהחלטה אומללה לטעמי, בחרו המפתחים לפשט את המשחק על ידי מיקומו על מישור. למרות שלכאורה אנחנו מרחפים בחלל, הספינות יכולות לנוע רק במישור אחד, וגם עליו תמיד ברור איפה למעלה, איפה למטה, ואיפה הצדדים. אפילו מודל היקום שלפני קופרניקוס היה מורכב בהרבה מזה. בהתאם, מי שרוצה קרבות בנוסח HomeWorld, שילך לחפש.

קל מאוד לנחש למה Barking Dog רידדו את העומק הפוטנציאלי של משחק המתרחש בחלל תלת-ממדי. כמשחק של דיסני הוא פונה לקהל היעד של הסרט, והקופסא מכריזה על כך בגאון בעזרת תג גיל של 8+. הממשק הבסיסי וקלות הניווט והקרב על מישור בהחלט מהווים עזרה מבורכת בשביל מתחילי אסטרטגיה צעירים.

בכל הנוגע לבוגרי HomeWorld שכבר עברו מזמן את גיל 8, תצפה להם אכזבה כפולה. לא רק שאי אפשר לעלות ולרדת, גם השליטה במצלמה אינה מלאה, והיא תמיד תביט מעט מלמעלה על ספינותינו הממוקמות במרכז המסך, ללא אפשרות תזוזה חופשית. התוצאה היא שדה ראיה מוגבל שמפריע לניווט ולתכנון הקרב.

 

הסבל שבאיטיות

 

אז את השליטה המוגבלת ניתן להסביר ברצון להתאים את המשחק לשחקנים צעירים יותר. קיבלתי. אבל למה מישהו בצוות הפיתוח חשב שלילדים, עם כל יכולת הריכוז בת שלוש הדקות שלהם, תהיה סבלנות לקצב האיטי להחריד בו המשחק מתנהל? זה המשחק הכי איטי ששיחקתי בחיים שלי. עד שספינה זזה אפשר למות ולהגיע ליום תחיית המתים.

גם במהירות מקסימלית, "מהירות חירום" בפי המשחק, ספינת טילים זזה במהירות של צב זקן עם שלוש רגליים, ואני עומד לפרוץ בבכי כשאני ניזכר בזחילה של הספינות הכבדות באמת. האימה! זה כמו לחצות 30,000 שנות אור בתלת-אופן.

 

הקרב מאכזב

 

כאשר תגיעו לקרב, לאחר ריחוף קצר שלקח זמן ארוך, תגלו שגם הקרבות מנוהלים באותה מהירות נינוחה. לטובת מנוע הקרב צריך לציין שלא כל ירייה תפגע במטרתה. התקרבות ליריב וצידוד התותחים אליו, תוך הימנעות מכניסה לשדה הירי שלו, היא פעילות הדורשת מעט הכוונה מצידכם, כך שהמשחק נמנע פה מליפול לגמרי למלכודת ה"הקלק על המטרה ותן למחשב לעשות את השאר", שהופכת לעיתים משחקים ממוקדי קרב לתרגיל מיותר בסימון מטרות.

אבל בסופו של דבר, אם תקפידו לנוע מסביב לספינות אותן אתם תוקפים במהירות מקסימלית, תגלו שאתם מתחמקים ככה בלי סיפורים מיותרים מרוב האש שמופנית אליכם, ולא חשוב מי היריב. מרגע זה והלאה לא תקדישו עוד הרבה חשיבה טקטית לתמרון ספינותיכם, ותוכלו לשקוע לחלוטין למצב של גלי מוח רגועים המתאים היטב לקצב הקוסמי של המשחק.

למולטי-פלייר יש נקודה חיובית: אתם יכולים לקבוע את הרכב הצי אותו תובילו לקרב. כל צד מקבל מספר נקודות שנקבע ע"י מארח המשחק. נקודות אלו משמשות לקניית ספינות, צוותים ונשקים. האם תעדיפו ליצור ספינות קטנות, זריזות ומצוידות היטב במבחר הנשק וכוח האדם, או לחילופין במספר זעום של אוניות-על שיפצו על זריזות ומקצועיות בכוח-אש אדיר?

מה חבל שבהתלקח הקרב, קשה לשלוט על הצי, למרות שהוא לא עובר בגודלו את העשר ספינות. הציים לא שומרים על מבנה אלא מתערבבים זה זה, ללא סימון ברור איזו ספינה תוקפת איזו ספינה, וכל העסק הופך לסלט המתנועע לו באיטיות על פני המישור החללי.

 

נקודות חיוביות

 

הגיע הזמן לגלות של-Battle at Procyon יש גם כמה נקודות חיוביות. נתחיל במוזיקה החביבה והשקטה שתמיד הייתה שם בשביל להרגיע אותי כשהתחלתי לאבד את צלילות דעתי מהמתנה לספינות שתגענה כבר למחוז חפצן. הדיבוב, כצפוי למשחק דיסני, מצויין ואפילו דומה למקור. קולו של ג`ים במיוחד מעביר יפה את הצורך של הגיבור להתמודד עם תפקידו החדש והאחראי כקברניט, למרות שמבפנים הוא משתין מפחד.

גם הגרפיקה ברובה הגדול ראויה לציון סביר. הרקעים של כל שלב באים מהצד הפנטסטי יותר של החלל, עם צבעי פסטל רגועים שלא מפריעים לעין. דגמי הספינות עשויים היטב, עם הבדלים ברורים בין סוגי נשקים ואנימציות ירי חביבות. הדבר היפה ביותר במשחק הוא ישום מודל הנזק של הספינות.

כל פעם שספינה נפגעת, והן יכולות להיפגע במקומות שונים אם כי אין לניואנס זה השפעה ברורה על המשחק, יעופו לחלל קרשים ושברים, ויפערו בה חורים וסדקים. הנזק לתפקוד הספינה יגרום לה לרוב לזוז (עוד) יותר לאט ולהסתובב במעגל רחב. ברור שרוב הזמן של הגרפיקאים הושקע בספינות, מאחר והאיים ביניהם מתרחשים הקרבות בנויים באופן שלא עובר מבט שני. אין שום תנועה על גביהם וצריך קצת זמן כדי לקלוט שהריבועים שנחים שם הם בעצם בתים ובניינים. קצת פירוט נוסף לא היה מזיק פה.

הפגם העיקרי בגרפיקה הוא החוסר המוחלט באנשים מכל סוג שהוא. במהלך כל המשחק לא נזכה לראות ולו דמות אחת לרפואה. בכל פעם שמישהו מדבר, אנחנו נראה את הספינה שלו. בעוד שב-HomeWorld זה נראה טבעי, עם המראה העתידני המנוכר וספינות הענק האטומות שלו, ב"כוכב המטמון", שבסיפורו שמור מקום חשוב לדמויות בשר ודם, החוסר הזה זועק עד ערפיליות הגז.

לסיכום, אם עוד לא הבנתם, הקרבות הכי קשים שלי ב-Treasure Planet התנהלו נגד הרצון העז לישון. גרפיקה סבירה, ממשק מלוטש, סיפור לא רע ודיבוב טוב לא מספיקים בשביל למשוך שחקן אל משחק פשוט מאוד ואיטי מאוד, שהשאיר אותי עם תחושה של החמצה, במיוחד בהתחשב ברקורד של המפתחת שלו.