אמריקנה בסיציליה

תרזה מאג'ו מניו ג'רסי, נכדה למהגרים סיציליאנים, נוסעת בעקבות שורשיה המשפחתיים ומתאהבת באי הגעשי. הספר 'קיטון האבן' מספר על ביקוריה בכפרים החבויים על מורדות האתנה. פרק שני: נאנה ופאפה

הורי אבי היגרו מסנטה מרגריטה בֶּליצֶ'ה שבהרים מדרום לפאלרמו, בראשית המאה העשרים. פאפה, סבי, היה "קוֹנטָדינוֹ" - איכר ובעל חווה - נמוך קומה, חסון ומוצק. מדי שנה בסתיו נהג לארוג שמיכת קנים לעץ התאנה, כדי שלא יקפא בחורף של צפון-מזרח אמריקה. נאנה היתה כהה וחסונה, והיתה ראש המשפחה האמיתית. בסנטה מרגריטה למדה בבית-הספר של המנזר, שם לימדו אותה הנזירות לתפור ולדבר ולכתוב איטלקית כראוי.

ידידיי קראו לסבתא שלהם "גרֶנדמָה". סבם וסבתם לא דיברו אנגלית רצוצה, לא התייחסו אל כל ארוחה כאל פולחן. כאשר הייתי כבר בת שמונה הבנתי, שזה עניין סיציליאני, אך לא ידעתי מה פירושה של סיציליה. נאנה הראתה לי מפה ובה נראה אי משולש קצוות, שנבעט לכיוון מצָרי גיברלטר. היא אמרה, שפעם הוא היה חלק מממלכת שתי הסיציליות.

כשהייתי בת חמש-עשרה, ונאנה בשנות השבעים לחייה, ישבתי על כיסא גבוה במטבח שבמרתף ביתה והתבוננתי בה בוחשת סיר של רוטב. היא עמדה בגבה אלי. היא יכלה לרכוש כרטיס טיסה לסיציליה אילו רצתה בכך. היא ופאפה רכשו שלושה בתים בצפון ניו ג'רסי, ועזרו לארבעת בניהם לפתוח בעסקים, להינשא ולבנות בית. "נאנה," שאלתי, "למה לא חזרת לשם כל השנים?" היא סבה לאחור וירתה לעברי את המילים. "אין שם כלום," היה כל מה שאמרה.

סיציליה היתה עבורה סנטה מרגריטה, שחרבה ברעידת אדמה בעת שהיא התגוררה בניו ג'רסי. מעולם לא ראתה את שאר חלקי האי, אלא כאשר היתה בת שתים-עשרה והיתה במסע הפרידה שלה מן ההרים לפאלרמו, שם עלתה על האונייה לכיוון נאפולי, ומשם לניו-יורק. בלילה שבין ארבעה-עשר בינואר 1968 לחמישה-עשר החריבה רעידת אדמה את מרבית שטחה של סנטה מרגריטה, ועוד תשע עיירות הרריות, או חלקן. מבחינה מסוימת, באמת לא נותר שם דבר. נאנה לא הוסיפה עוד לדבר אתי על סיציליה. הנושא היה טאבו; למדתי לראות בסיציליה את השלד שבארון המשפחה.

פאפה מת מהתקף לב שנה לאחר הרעש. כעבור עשרים שנה מתה גם נאנה. בין הניירות שלה מצאתי מכתב מאת אחייניתה בֶּטָה, שנכתב חמישה שבועות לאחר הרעש. "אנחנו גרים באוהלים, כי אי אפשר לגור בבית. עד היום לא היה לנו מה לאכול. לפעמים עדיין מרגישים רעידות, ואיש לא יודע מתי הן אמורות להסתיים. אנחנו חיים בזכות רצון האל." היום שבו סיפרה לי נאנה שלא נותר לה שם דבר, היה היום שבו החלטתי לנסוע ולראות את סיציליה במו עיניי.

 

***

 

כאשר למדתי במכללה והתמחיתי בצרפתית, ביליתי קיץ בפאריס. או אז קיימתי את הבטחתי. השנה היתה 1973. היו לי עשרה ימים בין תום שליש האביב לעבודת הקיץ שלקחתי על עצמי כאומנת. קניתי כרטיס רכבת לפאלרמו וספר לימוד, L’Italien sans peine, מדוכן ספרים על גדת הסיין, ויצאתי לדרך לסיציליה. עד שהגענו לרומא למדתי לשאול, "מאיזה רציף יוצאת הרכבת?" ו"היכן השירותים?". הסתדרתי בעזרת המילים הללו בתוספת הצרפתית שבפי והלטינית מבית-הספר הקתולי שבו למדתי, כמו גם שפת הסימנים. מדרום לרומא לא ראיתי עוד נשים על הרכבת.

כל אותו הלילה שקשקו הקרונות הדחוסים. הייתי בקרון המחלקה השנייה עם חמישה גברים, כולם מצוידים בזיפי זקן, כולם ישנו בישיבה. פסקואלה עלה על הרכבת בנאפולי, ובעודו מתארגן, ניעור כל הקרון לחיים. אחר כך פתח פסקואלה את ארנקו והראה לנו את יופיה של רוסליה, ה"פידַנצָטָה" שלו, שהתגוררה בפרבר של פאלרמו. בשלוש לפנות בוקר הגיעה הרכבת למצָרי מסינה שבחוד המגף האיטלקי. כשהגענו אל קצה היבשת והרכבת עצרה, נחלקה לכמה חלקים ועלתה על המעבורת, העיר אותי הגבר הקשיש בקרון. הוא הוביל אותי אל הרציף והצביע על הירח, שהיה כמעט במילואו, והשתקף במימי הים השחורים המבהיקים. כעבור כמחצית השעה הגענו לחופי סיציליה. קרונות הרכבת חוברו מחדש, התמתחו וצברו תאוצה לקראת הקטע האחרון במסע לאורך החוף הצפוני. קֶפָלוּ, טֶרמיני, טוֹרָה נוֹרמָנָה. שחר עלה; מימי הים הטירֶני טופחים קלות על החול סמוך למסילה. אנו נכנסים לפאלרמו.

בעזרת שפת הסימנים נתנו לי חבריי למסע הנחיות: שימי את הדרכון בתוך החזייה, החזיקי את הארנק כשהאבזם צמוד לגופך, והיזהרי מפני גנבים (מגע אצבע בעין, ניד אצבע). התכוונתי לתפוס את האוטובוס היומי לסנטה מרגריטה, אך האוטובוס לא היה שם. לא יכולתי להרשות לעצמי נסיעה במונית, והחלטתי שלא לנסוע בטרמפים. אפילו לא ידעתי היכן שוכנת סנטה מרגריטה; לא מצאתי אותה במפה שברשותי. עכשיו פחדתי. לכן השלכתי את חפציי על שולחן מחוץ לבית הקפה שבתחנה, מיששתי את הדרכון בחזייה, הזמנתי קפוצ'ינו ואמרתי לעצמי שלא לדאוג. כל שעליי לעשות הוא לחשוב.

פסקואלה, האיש עם הארוסה בפאלרמו, ניגש אליי. הוא הצמיד את אגודלו לארבע אצבעות ונענע בידו מתחת לסנטרו. "מה את עושה כאן?" משכתי בכתפיי. גם אילו ידעתי, לא יכולתי להסביר. הוא נופף בידו באוויר פעם אחת, לאות כי עליי ללכת בעקבותיו. הוא ניגש לטלפון ציבורי, טילפן למישהו ואמר, שהוא עומד להגיע עם "אמריקָנָה". שנינו לא יכולנו להרשות לעצמנו מונית, לכן גררנו את המזוודות הכבדות תחת שמי יוני הלוהטים. אשפה שלא נאספה התבשלה בחום השמש. עצרנו בחזית דלת של דירה בקומת הקרקע, ופסקואלה לחץ על הזמזם. הדלת נפתחה בתנועה רחבה, ושתי זרועות מטרונית בשריות חיבקו אותי, והחניקו את פניי בין זוג שדיים ענקיים. לא יכולתי לנשום.

היתה זו אמה של הארוסה. היא הרפתה ממני והזמינה אותי להיכנס. בתוך הבית פגשתי את הארוסה, יפה כמו תמונתה, ואת אביה. אמה של רוסליה הגישה לנו תחילה קפה ואחר כך כוס יין וארוחה בת שלוש מנות. לא היה לי כל סיכוי להבין מילה שהם אמרו; הם דיברו בניב פאלרמו, אך הוא נשמע מוכר ונעים. שעתיים חלפו ועדיין לא שמעתי את צמד המילים "סנטה מרגריטה". הכנסת האורחים שלהם היתה כה מושלמת, עד כי עלה בדעתי, שמא אני אמורה לפרוק את המזוודות ולעבור לגור אתם.

הייתי בת עשרים, אמריקנית טהורה; הייתי חייבת להזיז עניינים. לכן קמתי ממקומי והודעתי באיטלקית, בעזרת כמה שמות פועל, כי בדעתי לצאת לדרך, תודה על הארוחה, נחמד מאוד, אבל אני חייבת למצוא את הדרך, קרובי המשפחה שלי ידאגו. המולה כללית. הם לא היו מוכנים לשמוע על כך. התברר, שכולם חיכו לקוסימו, אחיה של רוסליה, שיחזור הביתה עם המכונית. הוא היה אמור לשמור על כבוד אחותו בעוד ארבעתנו - קוסימו, רוסליה, פסקואלה ואני - ניסע לסנטה מרגריטה. קוסימו בא הביתה, אכל, ואחר כך חיפש באנציקלופדיה את כפר אבותיי. איש לא מצא אותו, ובכל זאת נדחסנו כולנו למכונית שלו, בטוחים משום מה שהעיירה שוכנת בצדו המערבי של האי.

הבחורים במושב הקדמי, הבחורות במושב האחורי, ויצאנו לדרך החוף בניגוד לכיוון השעון, סביב סיציליה בשעת בין הערביים. לימיננו זהר הים בגוני כחול. לשמאלנו בידרה רוח קלילה את העלים הכסופים של עצי הזית. קוסימו הלך לאיבוד, אך לא רצה לבקש עזרה; הוא לא סמך על הסיציליאנים. באיטליה, אם אתה מבקש כיוונים ממישהו שאינך מכיר, והוא אינו מכיר את הדרך, לעולם לא תשמע משפט פשוט בנוסח "מצטער, אני לא יודע". למה לאבד את כבודך בעיני זר, כשאתה יכול לתת לו כיוונים מפורטים למקום אחר, שהוא אינו רוצה להגיע אליו?

 

***

 

שוטטנו לאורך החוף בלא מטרה במשך שעות, עד שהגענו לתמרור המוביל לסנטה מרגריטה ופנינו אל ההרים בעומק השטח. באחת-עשרה בלילה מצאנו את הצריף ה"זמני", שקרובי משפחתי התגוררו בו בחמש השנים שחלפו מאז רעידת האדמה. ויה פירנצה מספר 35. יצאתי מן המכונית, הושטתי יד ואמרתי באנגלית, "תודה לאל. הגענו." המילים הנוכריות היו האות לאשד של קרובים ושכנים סקרנים שזרמו אל הרחוב. בשנת 1973 נחשב עדיין בואו של קרוב מן הסניף האמריקני של המשפחה למאורע.

אישה נמוכת קומה וכפופה, ששערה האפור כרוך בצמה לאורך גבה, פניה מוסתרים למחצה מאחורי מטפחת שחורה, עיניה שחורות וסומות, יצאה במרוצה אל הרחוב. זו היתה ציה בטה, דודתי בטה, אחייניתה הראשונה של נאנה וחברתה הטובה ביותר, שכתבה לה את המכתב ובו תיאור החיים באוהלים מיד לאחר הרעש. בטה היתה קרובת המשפחה הקרובה ביותר שלי כאן. מאחורי בטה עמדה בתה כרמלה, בגיל העמידה, ובעלה של כרמלה, קַלוֹגֶ'רוֹ. ויטו, אחיה של כרמלה, עם אשתו ובתו. משפחתי עצמה היוותה קהל גדול. אור צהוב וחם נשפך מן החלון; הם הדליקו נרות נדרים לכבודי. הם קידמו את פני מגיני בחיבוקים ובנשיקות תודה לסיציליאנים-האחים שעשו את הדבר הנכון, ולקחו אותי תחת חסותם. קוסימו דחה את הזמנתם לארוחת חצות של פסטה וקותלי עגל מצופים פירורי לחם, נשך את שפתו כאשר קלוג'רו הדריך אותו כיצד לחזור אל החוף, ואחר כך השאירו אותי השלושה לבדי עם קרוביי הסיציליאנים.

ציה בטה הזקנה נתנה לי קמיע אבן, להדביק לחולצתי כדי להדוף את עין הרע בעת שהותי בעיירה. "האנשים קנאים," הסבירה. ריח הגשם באוויר עלה באפי; קלוג'רו דחף אותי פנימה והזהיר אותי לבעוט בכלבים ולהרחיקם מעליי בעת סערה, משום שהם מושכים ברקים. כרמלה הפכה את המיטה שהיינו עתידות לחלוק והסירה זר פרחים משולחן הלילה, משום שבלילה הפרחים שואבים את כל החמצן.

נשענתי על הכר בין סדינים מגוהצים למשעי, נעצתי עיניי בתקרה השחורה של המבנה הקטן והדחוס וחשבתי ביני לביני, אני בסיציליה, ובכל זאת יש כאן משהו.

 

'קיטון האבן – מסע אל הכפרים החבויים של סיציליה' מאת תרזה מאג'ו. תרגום לעברית: כרמית גיא. סדרת 'עולמות', הוצאת 'עם עובד'. מחיר מומלץ: 69 ש"ח