"אם את לא תסתמי את הפה אני אסתום לך אותו", אמר כבוד השר שטרית לחברת הכנסת דליה איציק אמש, והיום – בסיור במרכז לעיוורים – לא רק שלא התנצל, אלא גם הוסיף ואמר: "היא לא צריכה שאני אסתום לה את הפה, היא יכולה לסתום אותו לבד".
"אם היתה נולדת לי בת כמוך הייתי הורג את אשתי", אמר כבוד חבר הכנסת רוני בראון לחברת הכנסת גילה גמליאל לפני שבוע, וטרם מצא לנכון להתנצל בפניה.
"יש לך הומואיסט בלשכה, כולם נגעלים ממנו, גרוע יותר מבהמה", אמר כבוד חבר הכנסת נסים זאב לשר פורז רק אתמול, ככה מעל דוכן הכנסת, אגב דיון בעניינים הרי גורל שלכבודם מקבל מר זאב שכר מן הקופה הציבורית – כלומר מן הכיס שלי.
בשני המקרים הראשונים אי-אפשר שלא לחוש בנימת האיום שעולה מן הדברים. במקרה האחרון, האיום ממשי יותר. אבל מה שחשוב באמת זה שנבחרי ציבור מרשים לעצמם לבזות, לקלל, לאיים, לכפות אאוטינג, להשפיל, לפגוע בכבוד ובפרטיות, להעליב ולרמוס עד דק את מי שמתחשק להם. ואני מפרנסת אותם.
פני העם כפני נבחריו. ישראלים רבים מדי סבורים שאלימות מילולית היא דרך טובה לפתרון בעיות. אם נדמה לכם שאני טועה, צאו נא שוב והיזכרו בכל פקק ישראלי מצוי, בכל רצועה של חוף ים, בכל אתר שבו מצויים בבת אחת יותר משני ישראלים ויותר משלוש דעות פוליטיות.
דוגמה אישית? למה מה קרה?
המחוקק הישראלי מצא כמה דרכים נאות להגן על כבודם של כמה מבינינו, אפילו מפני אלימות מילולית. נניח, לו הייתי אני פונה אל אחרון פקידי הממשל במלים דומות לאלה שהשמיעו שטרית, בראון וזאב, הרי שהפקיד יכול היה להתלונן עלי למשטרה בעילה של העלבת עובד ציבור, ואנוכי הייתי נגררת אחר כבוד לאולם בית המשפט, שם היו משיתים עלי קנס ואולי אפילו עבודות שירות, כיאה למי שעברה עבירה פלילית. לו הייתי תלמידה בבית הספר ומדברת כך אל המנהל, ודאי הייתי נגררת לחדרה של היועצת, אם לא מורחקת ליום או יומיים מבית ספר. לו הייתי פונה במלים דומות אל המעביד שלי, לא הייתי צריכה להתפלא על הודעת הפיטורים הלקונית שהייתי מקבלת.
יש בינינו אנשים שכבודם יקר למחוקק ויש אנשים שכוחם מאפשר להם לשמור על כבודם. אבל המחוקקים עצמם? אלה הרי חסינים מפני כל תביעה פלילית בשל מעשים, ודאי גם מלים, שהם משמיעים מעל דוכן הכנסת. כך, הם יכולים להמשיך ולייצר טונות של ג'יפה מילולית. דוגמה אישית? מה אכפת להם. מופת ציבורי? למה מה קרה. התנהגות שאינה הולמת נבחר ציבור וגם לא את כבוד הכנסת? רגע, מי אמר שיש לה כבוד?
מה שיש לה, לכנסת ישראל, הוא ועדת אתיקה. היא היחידה שיכולה להוריד מעליבים ומשפילים מעל הדוכן לתקופה מסוימת בשל התנהגות כמו זו שהפגינו שלושת הנבחרים. היא יכולה להשעות אותם מן העין הציבורית, ובכך לגרום להם לאובדן זמני של שכרון הכוח שלהם. צניעות ונימוסים כנראה כבר אי-אפשר ללמדם, אז לפחות – עונש חינוכי, כמגיע להם. באתר הרשמי של כנסת ישראל, בעמוד המוקדש לוועדת האתיקה, מצאתי שאפשר לנזוף בחבר הכנסת (בנימוס, כמובן), להעיר לו, להזהיר אותו, להרחיק אותו מישיבות, לא לאפשר לו להגיש הצעות חוק לתקופה מסוימת ולנדות אותו מן הדוכן עד חצי שנה.
אבל ועדת האתיקה לא ממהרת לעשות כן. קודם צריך לטפל בהצבעות הכפולות והמשולשות ואחר-כך יש פגרה ואחריה כבר נשכח – עד מטח האלימות המילולית הבא שייצא מהיכלה של הדמוקרטיה הישראלית.
אנחנו משלמים
אני לא משלמת את שכרם של האדונים זאב, בראון ושטרית לבדי. כולנו עושים זאת. לכולנו שמורה הזכות והחובה לגנות אותם על פועלם המילולי, על אווירת האלימות שהם משרים במשכן, על כך שילדינו צופים בהם בטלוויזיה ומאבדים את שרידי האמון שעוד נותרו להם בנבחרי ציבור. ואפשר, אפילו בחום יולי-אוגוסט, לשלוח אימייל ליושב ראש הוועדה, חבר הכנסת (המנומס) אריה אלדד, aeldad@knesset.gov.il ולתבוע ממנו, בשם זכויותינו האזרחיות הרמוסות, לכנס את הוועדה שלו ולהשתמש בסמכויותיו כדי להפחית את מינון האלימות המילולית במשכן.