קוריאה: המלחמה שלא תמה

בסוף השבוע מציינים בארה"ב וברחבי העולם יובל שנים לסיומה הרשמי של המלחמה בקוריאה, שגבתה שני מיליון קורבנות. על טקסי הזיכרון יאפיל החשש מעימות נוסף בחצי האי - לאור הנוכחות הצבאית האדירה באזור ה"מפורז", וההצהרות הלוחמניות בוושינגטון ובפיונגיאנג. גם שם, כמו אצלנו, סיום הסכסוך לא נראה באופק

לפני יותר מעשור קרסה ברית-המועצות. במערב חגגו את סיום "המלחמה הקרה" ופרנסיס פוקוימה כתב על "קץ ההיסטוריה". אבל בקו הרוחב 38, החוצה את חצי האי הקוריאני לשתי מדינות עוינות, מעולם לא שמעו על קץ ההיסטוריה, והמלחמה הקרה עדיין נמשכת.

בסוף השבוע מציינים בעולם יובל שנים להכרזת הפסקת-האש בין צפון קוריאה לדרומה. חצי מאה של מעין "הודנה", בלי הסכם שלום. האזור ה"מפורז" בין שתי המדינות מאוכלס במספר חיילים, מוקשים ואמצעי לחימה מהמתקדמים בעולם, ומפעם לפעם נרשמות תקריות אש בין הצדדים, בעיקר בים. היום, חמישים שנה אחרי, נראה ששוב מרחפים ענני מלחמה משני צדי הגבול, והצהרות לוחמניות משוגרות מפיונגיאנג ומוושינגטון.

בזיכרון ההיסטורי העולמי והאמריקני נפקד לעתים מקומה של מלחמת קוריאה, שנדחקה בין הקטסטרופה הגלובלית של מלחמת העולם השנייה לבין עימות עקוב מדם ושנוי במחלוקת בווייטנאם. אך גם מלחמת קוריאה הייתה איומה, ומחירה היה כבד ביותר לשני הצדדים.

37 חודשי המלחמה גבו כשני מיליון קורבנות. סיאול, בירת הדרום, הפכה לעיי חורבות, והצפון נחרב כמעט לחלוטין תחת הפצצות חיל האוויר האמריקני - שהיו כבדות אפילו מאלה שספגו יפן וגרמניה במלחמת העולם. קרוב ל-30 אלף חיילים מכוחות האו"ם נהרגו בקרבות, רובם המכריע אמריקנים.

 

הסובייטים שועטים קדימה

 

שורשי הסכסוך נעוצים אי שם במלחמת העולם השנייה. הנשיא האמריקני רוזוולט דגל בזכותו של העם הקוריאני להגדרה עצמית, לאחר שחרור חצי האי מהכיבוש היפני. בוועידת קהיר סיכמו המעצמות כי בבוא היום תהיה קוריאה לשטח נאמנות בינלאומי בפיקוח אמריקני, בריטי, סובייטי וסיני. אולם המאורעות לא התפתחו כמתוכנן: באוגוסט 45' פרצו לקוריאה כוחות מברית-המועצות, שהצטרפה למלחמה נגד היפנים רק ערב כניעתם.

גם לאחר כניעת יפן המשיכו הכוחות הסובייטים בדהרה בתוך קוריאה, ואילו צבא ארצות-הברית נחת בדרום חצי האי רק שלושה שבועות לאחר מכן. בהסכם בין שתי המעצמות נקבע לבסוף כי באזור שמצפון לקו הרוחב 38 ישלוט הצבא האדום, ומדרום לו - הצבא האמריקני. חלוקתה של קוריאה יצאה לדרך, הלכה למעשה.

הסובייטים לא בזבזו זמן, וניגשו במרץ רב להקמתה של מדינת גרורה קומוניסטית בצפון קוריאה, בעזרת מקומיים שהוכשרו לכך בברית-המועצות כבר בשנות ה-30'. מפלגות עממיות, שכונו "דמוקרטיות", רתמו את המוני העם למהלך, ומתנגדי הקומוניזם דוכאו ביד קשה. בנובמבר 46' נערכו בצפון בחירות ראשונות, ובפיונגיאנג קמה ממשלה זמנית בראשות קים איל סונג, שנשאר "נשיא נצחי" גם אחרי מותו ב-94' (בנו קים ג'ונג איל, "המנהיג היקר", החליפו רק בפועל). איל סונג דחף את צפון קוריאה לקומוניזם בסגנון סובייטי, כולל הטיהורים, מחנות הכליאה ופולחן האישיות.

בדרום ביקשה ארצות-הברית לכונן ממשל עצמי, אך המאמצים לעשות כן עלו בתוהו, ובפועל המשיכו פקידים אמריקנים ויפנים לנהל את ענייני המדינה. מאמצים לאיחוד הקוריאות מחדש נתקלו בסירוב עז מצד ברית-המועצות, שאף מנעה מהאו"ם לערוך בחירות חופשיות בפיקוחו בכל חצי האי. הבחירות שנערכו במאי 48' היו בדרום בלבד. שלושה חודשים אחר-כך הסתיים השלטון הצבאי האמריקני; דרום קוריאה הוכרזה רפובליקה, וסינגמן רי נבחר לנשיאה.

 

מלחמה תחת דגל האו"ם

 

ביוני 49' יצאו אחרוני החיילים האמריקנים מקוריאה. בסמוך לכך החלו תקריות גבול בין הצפון לדרום. ב-25 מיוני 1950 פתחו כוחות הצפון במתקפת פתע כוללת, כנראה בעקבות החלטה משותפת שקיבלו סטלין ושותפיו בסין. הנשיא האמריקני טרומן גמר אומר לשגר כוחות להגנת הדרום, בעיקר לאור החשש מהתפשטות הקומוניזם העולמי, ובשם "תיאוריית הדומינו" - שתנחה את הממשל גם ערב המלחמה בווייטנאם.

טרומן בחר לפעול תחת מטריית האו"ם. היעדרותה של ברית-המועצות ממועצת הביטחון, במחאה על נוכחות נציג סין הלאומנית בה, אפשרה להעביר הצעת החלטה המגנה את המתקפה על דרום קוריאה כתוקפנות, וקוראת לחברות האו"ם לסייע בהחזרת השלום והיציבות לאזור. 16 מדינות שלחו יחידות צבא לכוח האו"ם, אך זה היה בעיקרו כוח אמריקני, בפיקודו של הגנרל הנערץ מק'ארתור.

בשלב הראשון של המלחמה ניצלו כוחות הצפון את יתרון ההפתעה והפגינו היטב את עליונותם הצבאית על הדרום. הבירה סיאול נכבשה, וכוחות דרום קוריאה, כמו גם הכוחות האמריקנים שבאו לעזרתם, נאלצו לסגת עד לנמל פוסן שבדרום-מזרח המדינה. בספטמבר 1950 התהפכה המגמה, בעקבות מהלך מזהיר של מק'ארתור, שהנחית בחשאי כוחות בנמל אינצ'ון שבסיאול. בתוך שבועיים נסוגו כוחות הצפון מכל השטחים שכבשו, וגם פיונגיאנג נכבשה בידי הכוחות האמריקנים - שהגיעו עד לנהר יאלו, בגבול מנצ'וריה.

 

הגנרל זעם על "כבילת ידי הצבא" - והודח

 

לאור ההישגים בשטח, הבטיח הגנרל מק'ארתור "להחזיר את הבנים הביתה עד חג המולד". אך שבועות ספורים לאחר הצהרתו החל השלב העיקרי של המלחמה, עם חציית כוחותיה של סין את נהר היאלו - זאת למרות איום אמריקני, שהתברר כחסר כיסוי, להשתמש ב"נשק יום הדין".

הסינים הנחיתו מכה קשה על צבא ארצות-הברית ושעטו דרומה - לעבר סיאול. הבירה הדרום-קוריאנית נכבשה בידי סין לזמן קצר בלבד, אך היה בכך די כדי להחריבה. הכוחות האמריקנים הצליחו שוב להדוף את יריביהם צפונה, ונעצרו על קו הרוחב 38 - שם קפאה למעשה החזית, כאשר העליונות הסינית בכוח אדם והעליונות האמריקנית בעוצמת אש מאזנות זו את זו.

בעימות חסר תקדים בין הדרג הצבאי למדיני, הגנרל מק'ארתור מחה באופן פומבי על כך שהממשל "כובל את ידי הצבא", מגביל את התקדמות הכוח צפונה ומונע את הפצצת מנצ'וריה - צעד חיוני, לדעתו, להשגת הכרעה. בדיעבד התברר שמהלכים רבים בשטח בוצעו בהוראתו הישירה של מק'ארתור, וללא כל אישור מהצמרת הפוליטית. טרומן ראה בכך חריגה חמורה מסמכות והדיח את הגנרל הנערץ - בעוד האש נמשכת.

ביולי 1951 נפתחו שיחות שביתת הנשק, לפי הצעת ברית-המועצות שחזרה למועצת הביטחון. השיחות נמשכו שנתיים תמימות. במקביל נמשכו הקרבות בשטח, שלא הביאו לשינוי משמעותי בקו החזית. ב-27 ביולי 1953, לפני יובל שנים בדיוק, נחתם הסכם שביתת הנשק. האו"ם קבע, כי זו תישאר בתוקף עד שתוחלף בהסכם שלום - צעד שלא התממש מעולם. חלוקת חצי האי הונצחה רשמית בין הדרום - "הרפובליקה של קוריאה", לצפון - "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה".

 

גל אנטי-אמריקני בדרום

 

מסיאטל עד מיאמי, מלוס-אנג'לס עד בוסטון, ייערכו בסוף-השבוע מאות טקסי זיכרון, בהשתתפות ותיקי המלחמה ההיא. יאפיל עליהם החשש מעימות נוסף עם צפון קוריאה, שהוכנסה ל"ציר הרשע" של הבית הלבן והפנטגון. גם הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית הטעימה, כי אין להשלים עם חידוש פרויקט הנשק הגרעיני שלה.

ארצות-הברית שכלה 24 אלף מבניה בקרבות בקוריאה, ובמאמצי שיקום אדירים הצליחה להפוך את הדרום לאחת הכלכלות החזקות בעולם. גם כיום, 50 שנים אחרי, מוצבים דרך קבע 37 אלף חיילים אמריקנים על אדמת דרום קוריאה. ואולם הציבור הקוריאני, ששואף להתאחד עם אחיו בצפון, לא מאושר מכך, בלשון המעטה.

כתב סי.בי.אס, בוב סיימון, נפגש לאחרונה עם המפקד האמריקני באזור, ושאל אותו על גילויי ההתנגדות העזה לארצות-הברית, שכוללים הפגנות סוערות ושריפת דגלים פומבית. הגנרל הזיל דמעה אל מול המצלמות, והשיב: "אני כאן בשביל להקנות להם את הזכות לבחור בכך".