היה זה אבא אבן, נדמה לי, שאמר על הפלסטינים שמעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. יש במימרה הזו לא מעט אמת היסטורית בצד לא מעט הצדקה עצמית של ישראל, המחזקת את ראיית הצד השני כציבור לא רציונלי שקשה להידבר אתו. הגרסה העדכנית שלה בשלוש השנים האחרונות אמרה שלו פנו הפלסטינים לדרך השלום, או לפחות לדרך ההתנגדות הלא-אלימה, כבר היו משיגים מזמן מדינה בגבולות הרצויים להם.
רוב הישראלים מאמינים שזה כך, לא מפני קבלת הצדק הפלסטיני הטוטאלי אלא משום ההכרה בבעייתיות של הכיבוש. לא פחות מזה, האמירה הזו מבטאת תפיסה ריאלית של המציאות כפי שהיא חוזרת ומתגלה בחודשים האחרונים. מנקודת מבטה של ממשלת שרון, אפשר לומר על מינויו של אבו-מאזן כראש ממשלה ודחיקתו של ערפאת לפינה המדינית שכדאי גם לממשלה להיזהר בחלומותיה, פן יתגשמו.
ראש הממשלה יוצא היום לוושינגטון לפגוש ממשל ש"רואה את הדברים עין בעין כמונו כמו שלא היה כבר זמן רב", כפי שאוהבים לומר, במידה רבה של צדק. אלא שלפניו היה שם אבו-מאזן, שהממשל שפעל בתקיפות כה רבה למינויו מחויב לראות את הדברים גם דרך עיניו. והם נראים ככה: ישראל נוהגת בקמצנות רבה בכל הנוגע לשחרור אסירים, ממשיכה בלחץ הכלכלי המחזיק רוב באוכלוסייה הפלסטינית בתנאי עוני קשים, ובעיקר קובעת עובדות בשטח בהקמת גדר ההפרדה.
אבו-מאזן לא סיפק עד כה לישראל הרבה ממה שביקשה. הפסקת האש שקידמה את פניו איננה "הטיפול בתשתית הטרור" שעליו חשבו בירושלים. תחת שלטונו ממשיך החמאס לבסס את מעמדו כגורם פוליטי רב עוצמה וכצבא-למעשה של המאבק הפלסטיני.
אבל מראית העין מספיקה. האמירות המתונות, החזית הרגועה, ההבטחות למאמץ כן מספיקות כדי שעיני העולם, כולל השופט האמריקני, יופנו אל המקום שאליו מצביעה האצבע הפלסטינית.
אף אחד לא ידרוש מאבו-מאזן להתגמש, ללכת לקראת ישראל, לעשות עוד מאמץ – כפי שדורשים משרון. כי ראש הממשלה הפלסטיני יודע את כוחו של החלש וזוכר שכאשר אין טרור, כולם מסתכלים על הכיבוש וההתנחלות והרעב.
וישראל? היא אינה יכולה עוד לצייר את עצמה כמי שנאלצת לעשות מעשים כוחניים בשל הצורך בהגנה עצמית, ואינה יכולה עוד לתלות הכל בדמון מהמוקטעה.
כדי להפוך את הגלגל הזה צריכה הממשלה לפעול כמעט בניגוד לטבעה: לגלות רוחב-לב, תנופה ויוזמה מדינית. לקחת סיכון בצעדים שיעמידו אמירות קודמות של ראשה וחבריה ללעג ולקלס. לא להיכנס לפינות שאפשר לדעת בוודאות שלא ייצא מהן טוב: מי שעיניו בראשו היה יכול לדעת שהסירוב הקולני לשחרר אסירי חמאס וג'יהאד לא יחזיק מעמד.
אבו-מאזן יפעיל שוב את הכוח החלש ויסביר לאמריקנים שכדי להשקיט את הרחוב ואת ארגוני הסירוב הוא חייב לקבל ליד גם אסירים שלהם. את השאר יעשו שיחות הטלפון בין קונדוליסה רייס לדב וייסגלס. אפשר היה לנחש את כל זה מראש, אבל כמו ממשלות קודמות, גם זו הנוכחית מעדיפה קודם כל לאכול את הדגים הסרוחים ורק אחר-כך לחכות לפסק הדין שיגרש אותה מהעיר.
ובסופו של דבר, לא תהיה לישראל ברירה אלא להתחיל להתייחס לתהליך כולו כאל משהו ששני הצדדים יכולים להרוויח ממנו, ולא כאל משחק סכום אפס שבו מה שצד אחד מקבל השני בהכרח מפסיד. כי עם הכוח החלש אפשר להתמודד רק בתבונה ובמתינות. כל הפעלת כוח נגדי רק מעצימה את האפקט שלו.