1. ביטלתם, אבל חוייבתם
כמעט כל אחד חווה על בשרו את התופעה המרגיזה של חיובים שיורדים מחשבונו משירות שהוא כבר לא מקבל. מנויים רבים של חברות הכבלים או הלווייין, ספקיות אינטרנט, חברות ביטוח וחברות סלולר שביקשו להתנתק, מכירים את הריטואל: נמאס להם מהשירות, או שהם קיבלו הצעה טובה יותר מהמתחרה, ואז צריך להתקשר לחברה כדי להתנתק. לאחר אין ספור נסיונות התקשרות מצליחים בסופו של דבר להגיע למענה אנושי בשירות הלקוחות, הבקשה נענית לאחר שמסכת הלחצים מצד נציג השירות לא נושאת פרי, ואתם מאושרים. עשיתם את זה.
אז זהו, שלא. פעמים רבות מופיע בחיוב החודשי של כרטיס האשראי - כמה לא מפתיע - שורת החיוב החודשי של החברה ממנה הפסקתם לקבל שירות. ושוב צריך להשקיע זמן רב בטלפונים לשירות הלקוחות, להתעצבן, לקבל הבטחות שזה לא יקרה שוב בחודש הבא וש"יחזירו את הכסף".
בסוף, אחרי אחרי אין ספור טלפונים, צעקות ועצבים בקשתכם מתמלאת. כן, אתם לא משלמים על שירות שאתם לא מקבלים. לצערנו, בישראל 2003 זה עדיין סוג של שירות שצריך להתאמץ בשבילו.
(שלומי דונר)
2. איזו מידת מכנסים צריך ילד בן 8?
בכל העולם מקובל שמידות הבגדים של ילדים נמדדות במספרים המזכירים את גילם. 2-3-4 הן מידות בגדים לתינוקות ולפעוטות, ואילו 14-16 הן המידות הגדולות, המיועדות כבר לבני נוער. זה הגיוני, וזה מקל על מלאכת הקנייה. בשיטה הזו אינכם צריכים לפתוח את הבגד בחנות, להניפו באוויר ולהחליט האם החולצה הזו תתאים למבנה גופו של בנכם הקטן.
אמרנו שכך מקובל בכל העולם? טעינו. בכל העולם חוץ, כמובן, מישראל. כאן שולט החוק ההפוך – לסבך היכן שניתן להקל.
רק בישראל ילד בן שמונה חייב חולצה במידה 12 אם הוא רזה, ומידה 14 אם הוא גדל גוף. רק בישראל ילדה בת שש חייבת פיג'מה במידה 10, וילד בן שש-עשרה כבר חייב לקנות בגדים במידה "סמול" בחנויות ההלבשה של המבוגרים, כי מידה 16 מתאימה לילד בן עשר או שתים עשרה, לכל היותר.
וזה עוד לא הכל. רק בישראל קובע כל יצרן את המידות המתאימות לבגדיו. מידה 14 הנמכרת בשוק אינה דומה כלל למידה 14 של בגדי הילדים ב"פוקס קידס" למשל, וזו לעולם לא תתאים למידה 14 בחנויות לחולצות ספורט וגלישה, למשל.
ואחרי הכל, כשכבר מצאת סוף סוף את המידה המתאימה למבנה גופו של הילד, לעולם תישאר התעלומה הנצחית – עד כמה יתכווץ הבגד בכביסה והאם תגלה אחרי השימוש הראשון שגם מידה 14 היתה בעצם קטנה על בנך בן השמונה.
תאמרו שאני קטנוני. יכול להיות, ובכל זאת זה מרגיז, ובעיקר מיותר.
(גבי קסלר)
3. גיבורים על ילדים
"תשמע ילד", שמעתי את בעל המכולת גוער בקטנטן שעמד לפני, "אמרתי לך אלף פעם, תפסיק להביא בקבוקים ריקים".
"אבל.." ניסה הילד להגן על מקור פרנסתו החדש, זה שמאפשר לו איזה ארטיק אקסטרא מידי פעם, "אמא אמרה.."
"תגיד לאמא שבפעם הבאה תיקח את הבקבוקים לסופר. אני לא מתעסק עם הדברים האלה" אמר בעל המכולת והחזיר לילד שקית שלמה של בקבוקים ופחיות.
"סליחה" פניתי אל האיש בחנותו אני מבקרת מדי יום, "מה זאת אומרת אתה לא מתעסק עם הדברים האלה יותר?" האיש שחשב שמצא אוזן קשבת שפך בפני את ליבו: "ילדים מגיעים אלי, במיוחד בחופש, אחרי שאספו עשרות בקבוקים ופחיות. זה מעכב לי את העבודה!"
"והחוק", אני שואלת, "זה שמחייב אותך לקבל את הבקבוקים מכל אדם?". נו באמת, ענה בעיניים מזלזלות, "החוק....."
אם יש דבר מרגיז באמת לטעמי הוא יחס מזלזל לילדים. אם יגיע זה עם מבוגר הרי שאותו רגע הופך המוכר לנופת צופים, אם יגיע לבדו יקבל פעמים רבות יחס שונה לגמרי. מרגיזה עוד יותר היא העובדה שהחוק עומד לצדו של הילד אלא שמפאת גילו וחוסר בטחונו אינו יכול לממש את זכויותיו.
"ילד תן לי את הבקבוקים", ביקשתי מהילד שעמד לצאת אבל וחפוי ראש מהחנות ומסרתי את השקית לבעל המכולת. את כספי הפיקדון (שניים וחצי שקל) שקיבלתי מהגיבור-על-קטנים החזרתי לילד.
מאז אני ובעל המכולת "ברוגז". את הקניות שלי אני כבר לא עושה שם, והסופר קיבל את פני (בקבוקי ופחיותי) בשמחה.
אם הפקחים לא תמיד עושים את עבודתם – נעשה אותה אנחנו. המכה שלנו, הצרכנים, יכולה להיות הרבה יותר כואבת.
(טלי חרותי סובר)
4. נתקשר, אבל לא בהקדם
אתה מטלפן למשרד מסוים והמזכירה האלקטרונית מדווחת לך כי המנוי איננו פנוי לקבל את שיחתך. "נא השאר הודעה ומספר הטלפון ונתקשר אליך בהקדם", מתדרך אותך המענה הקולי. יופי, חוסכים מזמנך, אינך צריך לטרוח ולטלפן שוב למבוקש שאמור לייעץ ולסייע לך, או לטפל בענייניך.
הבעיה היא שלא תמיד יש להבטחה כיסוי. הנסיון מוכיח, כי ישנם פקידי רשויות, נציגי מוסדות וגופים ממשלתיים, האמורים לשרת את האזרח, שמתעלמים בשיטתיות מההודעות שמשאירים להם. זה מרגיז, זה מקומם, אבל אין כנראה שום דרך למנוע זאת. כי מי בכלל טורח להתלונן על כך? תלונה בעניין הזה הופכת את האזרח לסתם נודניק ולמטרידן, ואם בכל זאת מישהו מתייחס לתלונה שכזו ברצינות, הוא אינו מסוגל ולא יכול לפקח על התנהגותם של פקידים.
מה בכל זאת ניתן לעשות בנידון? אולי כדאי לפרסם ברבים את שמותיהם ותפקידיהם של אלה שמזלזלים בכבודו של הצרכן ואינם טורחים "לחזור אליו", למרות שהבטיחו לעשות כן.
(איתן מור)