נמל עכו: בלי לפמפם אטרקציות

אריאנה מלמד נוסעת לנמל עכו ("נמל הדייגים הכי יפה בארץ") עם מתבגרת חובבת קניונים ("כל הנמלים אותו דבר"), נרגעת - רק לרגע - מהבלי העולם הזה ומעלה הרהורי כפירה לחופש הגדול

"אבל מה יש לעשות שם", תמהה הילדה שחצתה זה עתה את סף גיל ההתבגרות, כשהוריה ואנוכי ניסינו לנתק את טסיות היניקה הבלתי נראות שחיברו אותה לטלוויזיה בשבת בבוקר. שמונה בבוקר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות והעולם יפהפה – והיא שקועה בעלילה ארגנטינית סוחטת דמעות, אבל יש תקווה, כי עוד מעט היתומה העיוורת והענייה תתגלה כיורשת העשירה של התעשיין שנחטף, והיא תמצא גם את אמא שלה האהובה שנותקה ממנה באכזריות בעת לידתה והוחבאה במנזר כל השנים.

"יש שם נמל דייגים קטן ויפהפה, הכי יפה בארץ", התנדבה אמא שלה, והילדה תלתה בה עיניים תוהות. "נו, ומה עוד?"

אני כבר הייתי חמושה במדריכים מאולתרים שהורדו מהאינטרנט. "את יודעת שהשם עכו מופיע בפעם הראשונה בחרסים כאלה שהיו לפרעונים, עם שמות של מקומות חרוטים בהירוגליפים? המצרים הקדמונים האמינו שאם המלך שלהם מקלל את המקום ושובר את החרס, המקום ייחרב", אמרתי לה בשכנוע פנימי עמוק.

"יש קניון?" שאלה.

"אה, אולי יש, אבל סגור בשבת. וחוץ מזה, קניון יש בכל מקום – "

"כן, אבל את של עכו אני לא מכירה".

"יש שם נמל – "

"כל הנמלים אותו דבר. ים, סירות, זפת. לא בא לי".

עכו היתה האופציה הרביעית שהועלתה לטיול נינוח של בוקר. שלוש הראשונות נדחו מפני ה"לא בא לי" הנחרץ, ובשלב זה המבוגרים החליפו מבטים והחליטו להתכנס לישיבה אסטרטגית סביב השולחן בסלון. לי בעצם אין זכות דיבור בישיבות האלה, כי לא עמלתי על גידולה של מתבגרת כך וכך שנים ולפיכך אני נוטה להשאיר את דעותי בנושא לעצמי ועושה מה שכולם מחליטים שנכון לעשות. אבל תרשו לי – עקב התסכול המתמשך באירוחם של מתבגרים בימות החופש הגדול – להעלות כמה הרהורי כפירה מהולים בנוסטלגיה לא מזיקה.

 

השיעמום לא הורג

 

נכון שפעם הכל היה אחרת? הרי עצם היציאה לטיול עם ההורים היתה חוויה שלא הצריכה עוד ריגושים. יצאנו לדרך השכם בבוקר, הזענו קצת בסוסיתא בלי להתלונן, דגמנו סנדביצ'ים רכרוכיים שהתבשלו מעט בחום והיה לנו טעים. במקרים יוצאי דופן התיישבנו כולנו בבית קפה וחווינו אושר גדול למראה גלידה בכוס גבוהה עם רגל ודובדבן, וכמעט תמיד שבנו הביתה עייפים אך מאושרים.

הורינו לא סברו שהם צריכים לתפקד כקציני הווי ובידור במשרה מלאה עם בוא החופש הגדול. הם לא שברו את ראשיהם בשאלה הקרדינלית, מה לעשות כדי שהצאצא לא ישתעמם. הם ידעו ששיעמום לא יהרוג אותנו – וזה עוד לפני שהשמרטף הלאומי הגיע לשכונה. תאמינו או לא, ילדים נהנו מחופש גדול גם לפני היות הטלוויזיה, המחשב, הקניון, פארק המים, פארק הקופים, הנופשון בטורקיה, הצימר המושקע בגליל ופינת ליטוף היעלים בנגב. ילדים של פעם, אני חושבת, לא נולדו עם הגן המצריך פמפום 'אטרקציות' בכל רגע נתון, והוריהם הסתובבו בעולם חפים מרגשי אשמה על כך שהם לא מספקים את מנת האטרקציות היומית בחודשי יולי אוגוסט.

אבל מאז עברו המון שנים, והישיבה האסטרטגית שלנו לא מתקדמת לשום מקום עד שאבי המשפחה מחליט לגלות סמכותיות ואומר לילדה, "טוב, זהו, אנחנו נוסעים. רוצה, תישארי כאן. נחזור אחרי הצהריים". היא תולה בו עיניים מאשימות והוא מישיר מבט ומסרב להיכנע לסחטנות רגשית לא-מילולית. "טוב, נו, אז אני באה אתכם", היא רוטנת.

במושב האחורי של המכונית הממוזגת לעילא היא מתלוננת שחם לה והיא רעבה, ובכל הגליל המעפן הזה אין בית קפה שאפשר לשבת בו על הבוקר.

 

יופי אזרחי של פרטים קטנים

 

"הנמל של עכו לא רק יפה, הוא חתיכת היסטוריה", אני מנסה לעניין אותה במשהו שמעבר לרטינה. "מי לא כבש אותו: אלכסנדר מוקדון. המוסלמים. הצלבנים. הסרצֶנים. הטורקים – ורק נפוליאון לא הצליח. יותר מששים יום צר על העיר ופשוט לא הצליח, והמשיך מכאן דרומה".

"אה", היא אומרת. זו מחווה מנומסת יחסית.

באמת שאין מה לעשות בנמל הדייגים הכי יפה בארץ. הוא קטן וקומפקטי ופונקציונלי. הוא לא יוזמת נדל"ן תיירותית שנועדה למכור לנו אותנטיות בפרוטה. הסירות שמתערסלות במים אינן יכטות מבהיקות בלובנן, אלא כלי עבודה של דייגים עמלנים שמתעקשים להוציא את מחייתם מן המים המדלדלים והולכים. כל סירה והעין-הרע שלה, כל סירה והקמע שלה: אם זו טביעת יד בצבע כחול או חמסה, אם זה כיתוב מסתלסל בערבית שקורא לאלוהים לשמור על בעלי הסירה, אם זה דולפין קטן מצוייר ביד לא אמונה על הירכתיים. יופי אזרחי של פרטים קטנים, שמתגלים אחד אחד ומתאספים לתמונה במבט הלאה מן המים ואל החומות, ובמבט שמתעכב על שיחי צלף הפורצים מתוך חרכים, מלוא העין שמתערסלת יחד עם הסירות במים ונרגעת מהבלי העולם הזה והאטרקציות שלו – עד שהמתבגרת הטריה דורשת דיאט קולה למון, ועכשיו, כי חסרים לה שלושה פקקים לאיזה מבצע נורא מדליק. ואנחנו מתיישבים כולנו בצייתנות במסעדה קטנה הצופה לנמל ולוגמים את הדבר הזה כדי שיהיה לה פקק ספייר.

עוד שלושים וארבעה יום ייגמר החופש הגדול. לנמל הקטן של עכו נחזור לעת שקיעה. נשב שעה ארוכה על שפת המים עם תה נענע ונבהה בדייגים שחזרו בשלום הביתה. ונבוא ביום חול, כי אולי בדרך בכל זאת יש קניון.