איטלקים אינם קופצים

פתאום שמתי לב שלא יצא לי להשתרע פה באף סלון. האיטלקים לא קופצים ל'סתם' קפה עם עוגיות. כל המפגשים החברתיים מתקיימים במטבח וכוללים לפחות שלוש מנות. צאלה רובינשטיין מנסה לעשות מהפיכה בהרגלים הטוסקניים

פעם, כשהגעתי מהפרובינציה לכרך הגדול, אמרה לי הג'ינג'ית (בעלת ותק של שנתיים בבוגרשוב) שכשיש דפיקה על הדלת, זה לא חברים מהעיר. אלה יתקשרו לפני שיקפצו. היום, שוב בפרובינציה (פחות מדברית, יותר ידידותית) גם אני כבר לא קופצת. כל 'קפיצה' מלווה בהתארגנות ובדיונים אינטנסיביים על תפריט ארוחת הערב - מי אחראי פסטה, מי אחראי לחם ומי התורן לעבור אצל אנג'לינו, המלאך הפרטי שלנו לג'לטו טירמיסו.

ביקור חפוז בארץ הקודש עורר בי נשכחות: "אולי תקפצו לקפה?" היא בעצם הצעה להשתרעות נינוחה על הספה בסלון, רגל אחת על השולחן, השנייה מתנדנדת מעבר למושב. ביקור של שעת ערביים עצלנית, סתם קפה (אולי גם עוגיות) וקישקוש על לא כלום עם חברים שמרגישים אצלם בבית.

פתאום שמתי לב שלא יצא לי להשתרע כאן באף סלון. בגינה, בערבי קיץ – כמובן. בחצר, ליד תנור הלבנים של הפיצה – גם כן. אבל חוץ מזה – מטבח, מטבח ושוב פעם מטבח. חדר אוכל אפשר למצוא רק בבתים גדולים, אלה גם הבתים הרשמיים יותר. פינת אוכל? אין חיה כזו, לפחות לא בטרמינולוגיה המקומית. אז מה נשאר? המטבח!

כן-כן, בין הסירים המהבילים וסלי הבצלים ותפוחי האדמה, אנחנו מצטופפים סביב השולחן – שאחת מסגולותיו האיטלקיות המדהימות היא יכולתו לקבץ סביבו גם 15 איש (על מרפקיהם), על אף מידותיו הצנועות. ותמיד-תמיד אוכלים. תמיד שלוש מנות, תמיד סביב שולחן, על כסאות עץ (באמת נורא יפים, אבל עם משענת ישרה כזו, שגם אם מתים להשתרע, זה לא ממש הולך). כולנו מסובים עד הסוף. דולצ'ה? ליד השולחן. קפה? גם כן. וממש ממש בסוף, עם הגראפה או הלימונצ'לו, עדיין מסובים, עדיין נינוחים, וגם אם פותחים כפתור – מי רואה? הרי הכל מתחת לשולחן.

כל נסיונותי להזמין או להזדמן לקפה או בירה של אחה"צ עלו בתוהו. המקסימום שאפשר להעלות על הדעת הוא אפריטיף של אחה"צ בגינה, מה שמוגבל, כמובן, לחדשי הקיץ בלבד. ובחורף? נמתין לערב, סביב הקדירה וסביב השולחן. תקפצו לקפה? אז זהו, שלא. כל מה שאינו כולל פרימי, סקונדי ודולצ'ה יורד מסדר היום לטובת צפייה בגראנד- פרי או לטובת הפאסג'אטה בעיר, סיבוב ה'לראות ולהיראות' האיטלקי, שבלעדיו סוף שבוע אינו סוף שבוע.

 

מהפיכה בשמי טוסקנה

 

אלורה, את ערב הבפאנה (Befana) - הערב שבו פיות טובות משתלשלות דרך הארובה ומשאירות כל מיני מטעמים לילדים - הצעתי לארח בקונספט מהפכני: בופה. מון-שרי הינהן בהסכמה (כאילו שאיכפת לו באיזו תנוחה הוא יאכל) ובו ברגע הכרזנו על בופה-בפאנה. התגודדות חברותית סביב הבופה, בתקווה לגרור את הסועדים (על צלחותיהם) לישיבה נינוחה בחדר הסמוך, הוא-הוא הסלון השומם. להעצמת המוטיב הקליל השתכנעתי להשתמש בכלי אוכל חד פעמיים, והקפדתי על מיני מאפה שאינם מצריכים שימוש אינטנסיבי בסכו"ם. "מהפיכה בשמי טוסקנה" מילמל המון-שרי, בעודו מפנה את הכסאות ומעבירם לסלון.

שני תריסרי האיטלקים שהתקבצו בביתנו נעמדו במעגל סביב הבופה, וכאילו היה קומזיץ ענקי – חגו סביבו, מתעלמים מהמחסור במקומות ישיבה ומרמיזותיה המפורשות של המארחת. ממלאים צלחותיהם ופיהם, ועומדים סביבו כאילו או-טו-טו ישלפו מהמדורה בצלים ותפוחי אדמה, וכמו תמיד - נשארו במטבח, צמודים לשולחן המסורתי, זה ששום ארוחה אינה שלמה בלעדיו.

אחרי חודשי החורף הארוכים בהם לא שזפה עין זרה את הסלון שלנו, להחלטה איזה ריפוד לבחור עבור הכורסא שקיבלנו מסבתא-רבא נוסף מימד חדש: מי בכלל ישתמש בה? האורחים מדירים רגליהם מהסלון, הספה הישנה והטובה תמיד מקבלת אותי לזרועותיה, אז מה צריך עוד? וכך, מפאת חוסר עניין לציבור, הוגלה הסלון לקומה השנייה. במקומו (ולהפגת שיגרת הארוח), הגיח לחצר הקיץ - ואיתו השמשייה, כסאות הנוח ושולחן האוכל האלטרנטיבי. המטבח, לפחות לחודשי הקיץ, סגור לרגל שיפוצים.