עושים צחוק מהעבודה

"בישראייר" חושבים משום מה ש"אין כמו הומור להעלות את המורל הלאומי" והופכים את הטיסות שלהם לאילת למועדון סטנד אפ דלוח. יש למישהו שקית?

אין לי מושג מה חשבו לעצמם אנשי "ישראייר" כשהחליטו להפוך את טיסותיהם לקאמל קומדי קלאב, אבל שמעתי עדויות ניצולים. הדיילים עושים שמח, סיפרו הנוסעים החטופים לאחר ששוחררו בשלום ונחתו בשדה דב. הטייס מריץ קטעים. מערכת הכריזה של המטוסים הופקעה לטובת שאיפותיהם הלגיטימיות של אנשי הצוות בענף הדאחקות. מתברר כי במקום להניח לך לזלול בנחת את שקיק הבוטנים שלך, מאלצים אותך אנשי "ישראייר" להאזין לרוטינה דודו-טופזית שלמה במהלך הטיסה.

באופן טבעי, הנחתי שהם מגזימים. נו, אולי איזו דיילת פלטה בדיחת דוד לוי. דברים משונים מזה קורים בטיסות. אבל אז, במהלך טיסה נעימה עם "ישראייר" לכרתים (יצאה לפני הזמן, הגיעה בזמן, אין טענות) נתקלתי בחוברת שבכיס המושב, ובה מכתב מאת סבינה בירן, מנכ"ל החברה, שבישרה לי כי "אין כמו הומור להעלות את המורל הלאומי".

ממכתבה הבנתי כי סבינה אינה יודעת עדיין שהמורל הלאומי הוא משהו שעדיף שלא להרים - לך דע מה יתגלה זוחל מתחתיו - וכי ישראייר אכן עשתה את הבלתי ייאמן וחטפה את מטוסיה שלה לטובת צוות הווי ובידור פנימי. "בשנה האחרונה עברו כל עובדינו סדנאות הומור וצחוק", מבשר המכתב, "והוכשרו להגביר ולהעצים את חוויית הטיסה… תוכלו כבר בעליה לטיסה להשתעשע ולצחוק עם הדיילים שלנו, לשמוע מהכלכל כי הוא מבקש מהנוסעים להתיישב ליד החלונות כדי שהמתחרים יחשבו שהטיסות שלנו מלאות, ולהמשיך בחגיגה של צחוק משחרר לקול בדיחות הטייסים".

 

התקף חרדה

 

הו לא! בשלב הזה, בעודי קורא, נאחזתי בידית המושב ביד אחת תוך שאני אוחז בבטני בשניה - תנוחתי המקובלת במהלך טיסות - ונקלעתי, בצורה מסודרת, להתקף חרדה. עוד שניה, נבהלתי, יפתח הטייס את המיקרופון וישחרר ערימת בדיחות שיגרמו לי לרצות לקבור את עצמי בתא המטען האישי. אבל לא; חרדתי היתה לשווא. הקרקס המעופף של ישראייר מופעל, כנראה, בטיסות לאילת בלבד.

בהמשך החוברת מתואר תהליך השתלת השבב הנאור-ציוני בקרב כל עובדי החברה (14 מפגשים עם "מומחית בתחומי הומור וצחוק") והנסיבות שיגרמו לטיסה הבאה שלכם עם "ישראייר" לאילת להסתיים בטירטור מיקרופוני הכולל שורות כמו "הנוסעים היושבים בשורות הראשונות מתבקשים לשמור על השקט כדי לא להעיר את הטייסים".

כעת ראו; עבור אומללים רבים מדי - ואני מוכן להקריב את עצמי כדוגמה - טיסה היא אחת מאותן נקודות-שבר בחיים בהן נשפך עצם קיומך לתוך מפל גועש ענק שאין לך דרך לדעת אם, ובאיזה מצב, תצא ממנו. אחסוך מכם את מסכת יחסיה העכורים של מערכת העיכול שלי עם קונספט הטיסה עצמו ואומר רק כי כבר למראה טרמינל נתב"ג ניתן להתחיל בספירה הזריזה לאחור לקראת מפגשה הבא עם מערכת הסניטציה הציבורית של הנמל. הטיסה עצמה היא, כמובן, מלכודת עכברים נואשת, קלסטרופובית, במסגרתה טורחים ליידע אותך כי אתה יושב לבטח בגובה 20 אלף רגל מעל הספה הקרובה ביותר, בעוד דקות ספורות יוגש לך מזונך המכווץ ולאחר מכן תוכל לצפות בשידורים חוזרים של "מיסטר בין" או לחשב את קיצך לאחור. צפוד מאי-פעם, אתה יושב שם, מפסטן את הסיטבלט, ותוהה מה, בעולם, גרם לך לרצות להצטרף למעגל התיירות הבינלאומית.

 

בלי בדיחות

 

אם יש דבר אחד שאתם באמת רוצים במהלך טיסה, מדובר בידיעה כי לפחות אדם אחד במטוס - הקברניט, נניח - הוא טיפוס רציני ומחושב שאין לו כל כוונה להתבדח בנושא הנחתת העגלה המעופפת הזו בשלום. אם הקפטן שלי עבר, משום מה, סדנת צחוק - או כל סדנה רוחנית אחרת, לצורך העניין - אהיה אסיר-תודה לו ייחסך ממני הפרט הזה. החוברת של "ישראייר" מספרת לי כי הצוות כולו למד "איך לראות את החיים, כולל העבודה, בבדיחות הדעת". סילחו לי בעודי מקיא את נשמתי בשירותיי המטוס, אבל בדיחות-הדעת בכל הקשור להטסת מטוסי נוסעים והנחתתם היא, כנראה, הדבר האחרון שמישהו היה מבקש מחברת התעופה שלו בדעה צלולה. לא; אנחנו רוצים אתכם רציניים לגמרי. מרוכזים מאוד. יעילים. אל תצחיקו אותנו; זה לא מצחיק אותנו.

רצוי להגיד גם משהו על העובדה שקהל המאכלס מטוס הוא, כמובן, קהל שבוי לחלוטין שאין לו כל סיכוי לקום ולעזוב באמצע המופע. המחשבה כי הומור-טיסות שטוח הוא פריט הדיוטי-פרי המועדף על כל הישראלים ללא הבדלי דת, גזע, ערוץ אהוב ואזור מגורים היא מחשבה ערוץ-שתיימית טיפוסית. פריים-טיים אחד לכולם. בואו נהיה עדינים באמרנו לישראייר: אם פשוט תהיו נחמדים ותטיסו את המטוס, זה יהיה מעל ומעבר לכל ציפיותינו. חדל קשקשת ברשת.