למי יש מנדבושקס?

איך זה שבערוץ 2 מופיעה הודעת SMS "למומין-אמא יש מנדבושקס בתחתונים"? למה באוגוסט ממשיכים בארץ לעבוד? למה בערוץ אגו התעקשו לתרגם 'טרנסקסואל' ל'קוקסינל'? האם אירועי החינם של הקיץ שווים את הססמאות של חולדאי? ויתכן שתל-אביב יותר ליברלית מניו-יורק? תמיהות תרבותיות לסדר היום

 

 

1. מי אואאב אותך כפרה?

 

שעת לילה מאוחרת, ככל הנראה אחרי שתיים לפנות בוקר. ביישוב הקטון בו אני מתגוררת מאמינים שטלוויזיה דולקת היא ערובה למניעת פריצות, ואכן שלי דלקה כשהתעוררתי ובהיתי במה שהיה ל"רשת" להציע: סרט דלוח על משפחה כפרית אמריקנית מלוכדת, שנהית פסיכית לגמרי בעקבות שיטפון. היה גם עלם מגודל ואיטי במשפחה הזאת, ומדי פעם התקשתי לראות את הראש שלו כי בדיוק על העיניים רצו באותה עת כתוביות עיליות. ומה היה בהן? "א ו ה ב א ו ת ך מ ו ר ן ה כ פ ר ה", בתור התחלה, ואחר כך גם "חולה עליך אורטל עיניים שלי" ו"מיקי אתה שלי לנצח ילנה", ו"מרילין מנסון שולט", וכל מיני דברים כאלה, שלא אלאה אתכם בשרשורם האינסופי, צצו ועלו מן הפינה הימנית של המסך שלי ונדדו לאט שמאלה בחסות החשיכה. מגיפת ה–SMS ניצחה. אצלי, בפרטיות של ביתי שהיה מבצרי, כל מיני מיקים ואורטליות - כולם בלי ספק אנשים מצויינים מאוד, כפרות, נשמות ועיניים – מנהלים את חיי האהבה המוצהרים, הטקסטואליים והלקוניים שלהם. ונשאלת השאלה: למה? וליתר דיוק: למה זה מגיע לי, לכל הרוחות?

התשובה הפשוטה והמתבקשת היא, שמישהו בטח עושה כסף מן השטות המדאיגה הזאת. בכמה מתוכניות הלייט-נייט לטף המאוהב – אלה שמנחיהן מתעקשים לא להסתרק ולתחוב את מלוא פרצופם אל המצלמה ברגע השיא של הויץ התורן –יש זה מכבר אפשרות לשלוח מסרים ולראות אותם – הו, פלאי הטכנולוגיה – מועתקים אל המסך. אני מניחה שבגיל מסויים זה מעורר ריגוש מסויים. יבושם למתרגשים. כיוון שאיש אינו מכריח אותי לצפות בזבל הזה, ואני יודעת מראש מתי הוא משודר – הכל בסדר.

אבל באמצע סרט? באמצע הלילה? מה עשיתי רע? לרגעים חשבתי לשלוח גם אני מסר חתרני לכל הכפרות, אבל הודעה אחת האחרונה לפני שבעטתי במסך – הותירה אותי הלומת טקסט, פעורת פה ואחוזת פליאה: "למומין-אמא יש מנדבושקס בתחתונים". ככה, באדיבות שידורי "רשת" בתוך הבית שלי. כפרות – בשידורים שלכם אני לא צופה, עד שלא תפסיקו את השטות הזאת (ותתנצלו יפה בפני מומין-אמא). (אריאנה מלמד)

 

2. למה נתנו לשמש לעלות?

 

אתה קם בבוקר, והדבר האחרון שאתה רוצה לעשות, זה לצאת החוצה. ברוכים הבאים לאוגוסט הישראלי. יש גרועים ממנו, אבל אין גרועים כמוהו. במדינות מתוקנות בעולם, נגיד צרפת, סוגרים את המדינה כשרף הלחות חוצה את אחוזי האלכוהול המקובלים במשקאות החריפים הקשים ביותר שקיימים. כולם יוצאים לחופש, נועלים את הדלתות ומפקירים את הרחובות לתיירים.

אבל בישראל, מדינה חמה לא פחות, מעדיפים תמיד את התרבות האמריקנית שגורסת: עבודה, עבודה, עבודה, במיטב המסורת הפרוטסטנית מחבבת הסבל והייסורים. אז עבודה זה לגיטימי - אבל כשהיא תורמת בעיקר אגלי זיעה, אולי אפשר לוותר עליה ולחזור רק אחרי החגים? אם כל הכבוד לתל"ג שמל"ג, חם פה! אני צריך סייסטה! אני רוצה וקאנס? ביבי, תעשה משהו! (גבע קרא עוז)

 

3. טרנסקסואל זה קוקסינל?

 

לגמרי במקרה הזדמן לי באחרונה לצפות בתוכנית ששודרה בערוץ "אגו", מעוז הטטוסטרון האנושי, ועסקה בנושא שינויי מין בתאילנד. אני לא רוצה לדון בתכנים שהוצגו בתוכנית, על אף שהם הציגו תמונה מרתקת של פתיחות מצד אחד, ואטימות מוחלטת מצד שני. אני רוצה לדבר על בחירת המונחים שעשו המתרגמים לתוכנית. בכל פעם שבה הוזכר המונח הלועזי "טרנסקסואל", ריצדה על המסך, על תקן תרגום, המילה "קוקסינל", ואותי זה מעצבן.

מעצבן, כי למונח "טרנסקסואל" יש משמעויות רבות, מורכבות, אותן ניתן לפרש בהרבה דרכים, ואף אחת מהן אינה שלילית. לעומת זאת, למילה "קוקסינל" ישנן קונוטציות שליליות רבות בקרב הקהל הישראלי, שממילא המודעות שלו לנושאי מגדר לא גבוהה במיוחד. מתרגמי התוכנית יכלו לנצל את הפלטפורמה שניתנה להם, על מנת להציג תרגום מהימן ואמין, שיכול היה להעשיר את ידיעותיו של הצופה. במקום זאת, הם בחרו להיצמד לכינויים הנתפסים כ"מבזים" והנמיכו את התוכנית לידי רכילות משעשעת. חבל. (נועה רז)

 

4. חינם זה עולה ביוקר?

 

הקיץ הזה מתאפיין בלא מעט אירועי חוצות חינם לקהל הרחב. המחיר שאנו נאלצים לשלם הוא החשיפה הבלתי נסבלת לכמות בלתי אפשרית של פרסומות לחברות המסחריות שממננות את האירוע.

כך למשל, מי שהתגלגל לאירועי קולנוע הקיץ בחופי תל אביב, בחסות יצרנית הבירה הייניקן, נאלץ לצפות בהקרנות חוזרות ונשנות של פרסומות בווליום מחריב אוזניים, מלוות בדיילים אנושיים שכמעט ושפכו לך בירה ישר לפה. אם זה לא הספיק, הופיע גם נותן החסות השני, רון חולדאי, מעל המסך הענק, ביחד עם תשדיר חסות קלאב טראנסי לתל אביב, ואיים על הצופים להנות - שהרי יש בחירות בקרוב.

הצופים, שרק רצו לראות סרט, נאלצו לסבול את הפריוויוים הארוכים, ההפסקה המיותרת באמצע, וחצי מההנאה נעלמה. אז אולי כבר עדיף לשלם כרטיס? (צחי לוי)

 

5. בארה"ב יותר טוב?

 

ביום שישי האחרון חזרתי למולדת אחרי כשבועיים של שהות בארה"ב. שהות בחו"ל מספקת כמעט תמיד הזדמנות מצוינת להשוואות בין מה שיש לנו לבין מה שאין לנו בארץ. ארץ ישראל ובעיקר העם היושב בציון מעולם לא נחשדו בפתיחות. גם סבלנות וסובלנות לא היו בין הקווים לאופים של הצברים, וזו בדיוק הסיבה שבחרתי להדגיש, לטובת אלה שלא שמו לב, את הנושא הבא: במהלך השבוע האחרון פרסם נשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש כי בכוונתו להפעיל שורה של עורכי דין ממשרד המשפטים האמריקני על מנת שיכניסו לתוך החוקה האמריקנית סעיף שמגביל את המונח "נישואין" לזוגות הטרוסקסואלים בלבד. "אין לי התנגדות להומוסקסואלים אבל בכל הנוגע לנישואין, צריך לעשות את ההפרדה", צוטט הנשיא האמריקני באחד העיתונים המובילים.

באותו השבוע עלה לכותרות דיון בנוגע לפתיחת בית ספר ראשון להומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים בניו-יורק. היו שטענו, לא בכדי, כי בניגוד לכוונה לייצר מסגרת מגוננת לכל אותם בני נוער "שונים", החברה האמריקנית מסרבת לקבל אותם לתוכה ובונה להם גטאות. בטיסת אל-על מניו-יורק לתל-אביב קראתי בשמחה את כותרות העיתונים שבשרו "תל-אביב תכיר בזוגות גאים כבני משפחה". בכתבה עצמה דווח כי בני זוג חד מיניים יקבלו הנחות בתשלום על צריכת שירותים עירוניים כמו חינוך ותחבורה, כפי שניתנים לזוגות הטרוסקסואליים. אז עם כל הכבוד לאמריקה, איפה באמת נמצאת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? (מרב יודילוביץ')