1. תרופות ללא תור?
לפני יותר משנה הובטחה לנו רפורמה מרחיקת לכת בתחום התרופות. מדובר בשינוי חוק שיתיר לחנויות - גם בתי מרקחת וגם סופרמרקטים וחנויות מכולת - למכור במכירה חופשית תרופות ללא מרשם (OTC), וללא צורך בתיווך של רוקח.
כבר היום קיימות תרופות רבות ותכשירים רפואיים שאינן מצריכים מרשם של רופא. הבעיה היא שגם אם אין עוד צורך ללכת לרופא כדי לרכוש אותן, עדיין צריך לעמוד בתור אצל הרוקח כדי לקבל אותן. בחלם כמו בחלם - בתי המרקחת והפארמים לא רשאים להניח את התרופות ללא מרשם על המדפים בחנות, ואתם עדיין צריכים לעמוד בתור בשביל אקמול.
בארצות הברית ובמערב אירופה, תרופות ללא מרשם הנקראת "על המדף" (Over The Counter), אכן נמכרות במכירה חופשית על המדפים, כמו שמפו או נייר טואלט, ולא רק בבתי המרקחת. רק בישראל, אתה יכול לקבל פטור מהתור לרופא אם כואב לך הראש, אבל לא תהיה פטור מעמידה בתור אצל הרוקח.
שר הבריאות כבר חתם על התקנות שיאפשרו לקנות 110 תרופות עממיות מהמדף, אבל עיכב את העברתן לאישור הסופי בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בגלל לחצים כבדים שמפעילים על המשרד רשתות הפארמים והרוקחים.
הרוקחים חוששים מהפסד מכירות כאשר האקמול ודומיו יחלו להימכר באופן חופשי גם בסופרמרקטים. הלחץ שהם הפעילו על משרד הבריאות כבר נשא פירות, ומשרד הבריאות נסוג מכוונתו המקורית לאפשר מכירה חופשית של תרופות ללא מרשם בכל חנות שתרצה בכך. כעת מסתבר כי בשלב הראשון ימכרו את התרופות האלה על המדפים רק בבתי המרקחת ובפארמים. וגם זה עוד לא אושר סופית.
שוב מסתבר שבישראל כוונות לחוד וביצוע לחוד. אינטרסים, עסקיים במקרה זה, לעולם ינצחו את טובת הציבור. הכי טוב – תהיו בריאים.
(גבי קסלר)
2. פרסום חוצות רועש
לתושבי אבן גבירול, אחד הרחובות המלוכלכים והמעושנים בתל אביב, נוסף באחרונה מפגע חדש באדיבות מרכז הקניות "גן העיר". הנהלת המרכז התקינה רמקולים קטנים, אך רבי עוצמה סמוך לבנק לאומי.
כאילו לא די בשאון האוטובוסים, משמיעים הרמקולים פרסומות שונות לחנויות במרכז בעוצמה בלתי נסבלת המחרישה את אוזניהם של העוברים והשבים ושל הנוסעים הממתינים בתחנות האוטובוסים הסמוכות. השאלה: למה? למה זה מגיע לנו? פנינו לעיריית תל אביב בבקשה שיספרו לנו מה בכוונתם לעשות כדי להסיר את המפגע. מהעירייה נמסר בתגובה, כי "לא התקבלה תלונה בעניין, ובעקבות פניית ynet העניין ייבדק". בעירייה כנראה מודעים לעניין, ולו בשל העובדה שבניין העירייה שכן למרכז הקניות. אבל פרנסי העיר כנראה סגורים בחדריהם הממוזגים ולא שומעים את הרעש, ואולי אפילו משלשלים לקופה קצת מצלצלים בעבור המפגע.
וכך, נכון לאתמול (א') נמשך הרעש ופקחי העירייה שעומדים בסמוך עסוקים בלהציק למוניות ונהגי מכוניות. כמה מהם אף נראו מרקדים לצלילי המוסיקה.
(אורן רייס)
3. טיף וטף, פיר וסום
אחד הפתרונות להורים רבים הרוצים להעסיק את ילדיהם הפעוטים למשך שעה קלה, הוא קלטות הווידאו. המבחר רב, והפעוטות בדרך כלל מרותקים למסך הקטן למול שפע הצלילים, השירים, והצבעים. ההורים בדרך כלל שמים קלטת במכשיר הווידאו, משאירים את הילדים מול המסך הקטן, ופונים לעיסוקיהם (כביסה, הכנת ארוחה, או סתם לשבת כמה דקות...).
אלא שלקלטות העבריות הנפוצות והאהובות על ילדים יש שפע של בעיות: תכנים דלים, נוסחאות שחוזרות על עצמן (סדר יום של הילד מההשכמה ועד השינה), וגם מחיר גבוה.
אבל אחת הבעיות היותר קשות בקלטות רבות היא הפרסום הלא סמוי (שמן הסתם מתיימר להיות כזה) של מותגים רבים. "הגלידה הכי טובה" (אתם שרים?) תמיד תהיה של מותג מסויים שהמצלמה תתמקד עליו, וכך גם הממתק, השוקו, דגני הבוקר והחטיפים. הילדים, שלא באשמתם, נחשפים לפרסומות הללו ולשמות המותגים והסמלים שלהם.
זה אולי אמצעי נוח למימון הפקת הקלטת, אבל זה ממש לא טוב לילדים שמנצלים את תמימותם ושוטפים את מוחם כבר מגיל צעיר. מה לעשות? אפשר לספר להם סיפור, לשחק איתם, ואפשר גם לשים קלטות - אבל לא אלו עם הפרסומות וגם לשים קלטות בלי פרסומות. יש כאלו. תשאלו את וולט דיסני.
(שלומי דונר)
4. כפיות טובה בבניין המשותף
בבית משותף תמיד יש בעיות בין השכנים, ומריבות על כסף הן דבר שבשגרה. סיפור אחד לדוגמה: רובי, קצין משטרה בדימוס, גר יותר מ-20 שנה בדירתו במרכז תל אביב. כשבא להתגורר בבניין, עוד גרו בו הדיירים המקוריים. אחד מהם, שהיה בעל המגרש, חייב את רובי לסייד את חדר המדרגות אחרי העברת חפציו, משום שלטענתו הסבלים שפשפו את קירות חדר המדרגות.
עברו שנים. כיום בעלי הדירות בבניין הם מיעוט. לעומת זאת, הדיירים באים והולכים וגם משפשפים את קירות חדר המדרגות. רובי, שבלית ברירה נטל על עצמו את תפקיד יו"ר הוועד (ללא בחירות), נאלץ ללקט כל רבעון כמה עשרות שקלים מכל דייר. תהליך איסוף הכספים אורך לפעמים חודשיים.
והנה בא הקיץ. דיירי הקומה העליונה ביקשו לסייד את הגג. החליט רובי, בהתייעצות עם שני בעלי הדירות הנוספים שגרים בבניין, כי למטרה הזאת צריך יהיה לאסוף סכום צנוע מיתר בעלי הבניין. ושוב, טלפונים ומכתבים לבעלי הדירות. כמה שבועות עברו, לבעל המלאכה הוא כבר שילם מכספו אבלעדיין נותרו בעלי חוב. אלה שהסכימו ברוב טובם לשלם, לא פטרו את רובי מהרצאה שלמה ש"זו הפעם האחרונה", וש"צריך לגבות מס על פי גודל הדירה" ועוד טענות שונות. אבל הגדילה לעשות בעלת אחת הדירות שגרה מחוץ לעיר ודירתה היא מתחת לגג שסויד. היא פשוט התעלמה מהבקשה. רובי, איש חולה בן 80, שואל: למה זה מגיע לי?
(דוד הכהן)