סיפורו של החוף הישראלי

חלק א' בתולדותיהם של חופי ארצינו יונק את פרקיו מהמלחמות שהתרגשו על הארץ מכיוון הים. חלק ב' הוא עוד עדות לרפיסותו של הציבור בעת שמפשיטים אותו מנכסיו. לי כל גל נושא מזכרת?

 

שימשיכו לדרוך לנו על הראש

 

בעונה הזו של מצב כדור הארץ מול השמש, כשחופי הים התיכון הפכו לרלבנטיים עבור חלק ניכר מהאוכלוסיה הרבה יותר מאשר מלחמות, פוליטיקאים ושאר המושגים הממררים את חיינו, הרי קצת מסיפור החוף הישראלי.

 

לרשותו של כל אזרח במדינה הזו עומדים 2.5 ס"מ(!) של חוף נקי משרירות לבם של העשירים, המשתלטים, הבונים, ממרינות שנבנו בחוזק יד ובזדון בניגוד לכללי מנהל תקין, ממתקנים חשובים כנמלים, ממסופי פחם ונפט, ומסתם חופים שכדי ליהנות מהם יש לשלם דמי כניסה מבלי שתמיד התמורה הולמת (זפת, קונדומים, שקיות, קרשים, ג'יפים, כלבים, חרצפים, חנייה זיפת וכיו"ב) או להדיר רגליים מהם כי אין תחבורה ציבורית בשבת (כל הכבוד למפלגת שינוי, שהוכיחה נאמנות ודבקות ביסודות הפוליטיקה הישראלית!).

 

פעם היה כאן חוף של חולות זהב, פתוח לקהל, אם כי יש להודות על האמת שנושא הנקיון אף פעם לא היה משהו ותחבורה ציבורית בשבת היתה בימי ש"ס זהה לזו שבימי 'שינוי' (כבר אמרתי שכל הכבוד?). מה נעשה בשטח באמת? החברה להגנת הטבע ממילא כבר לא רלבנטית, אם כי היא לפעמים צועקת ומנהלת קמפיינים קצרי ימים וחסרי השפעה, בעוד רשות הטבע והגנים עוד לא מכירה טוב את השרה שלה לענייני איכות הסביבה (יהודית נאות מ'שינוי'. כבר אמרתי שכל הכבוד?). אז איך אפשר לבוא בטענות? (למרות שמנסים לבלום שם כל מיני ג'יפאים, שלא ידרסו את הרוחצים).

 

 והציבור? הוא אפילו לא יצא לרחוב כשהפשיטו אותו מנכסיו, אז בשביל חוף ים? מצידו של הציבור אפשר להמשיך לדרוך לו על הראש.