בתהליך אוטומטי מוכר מתקרבת ההודנה אל סופה. שני צדדים חמוצי פנים, שלאף אחד מהם אין לא אמון בצד השני ולא תקווה שמשהו באמת השתנה, דוחפים אותה אל הקץ. פניהם מופנות אל השופט האמריקני לראות את מי הוא מאשים, כאילו זה מה שחשוב, ולא העובדה שהתרסקותה של הפסקת האש תשטוף את כולם בגל של דם.
כבר היינו בסרט הזה, הרבה יותר מפעם אחת. כל ביקור של שליחי ההרגעה מוושינגטון, כל הסכמה רופפת על "שבעה ימי שקט", או 48 שעות של ירי בנשק קל בלבד. כל התפתחות חצי חיובית הביאה מיד למעגל הבלתי נמנע: פיגוע מפה וחיסול משם, ירי על הכבישים וכוחות מיוחדים בלב הקסבה. ככה זה כשאף אחד לא מאמין באמת; ככה זה כששני העמים אומרים להנהגותיהם שהם אולי רוצים סדר, אבל בטוחים שהדרך היחידה להשיגו היא לחבוט בצד השני עד כניעה, ככה זה כשהרפלקס הכוחני הוא אמצעי החשיבה היחיד.
כך היה כשקידמו הפלסטינים את אנתוני זיני בגל של טרור, וכך כשחיסלה ישראל את ראאד כרמי אחרי שבועות של שקט. כך בפיגוע בדולפינריום וכך בקטילה ההמונית של אזרחים במהלך חיסולו – בעיתוי שנוי מאוד במחלוקת – של סאלח שחאדה. והדבר המדהים ביותר הוא ההכנעה שבה מקבלים שני העמים את האוטומטיות הזו.
"מלחמה על הנארטיב", כינה צה"ל את תכליתו של העימות עם הפלסטינים. הכוונה היא שהכרעה צבאית לא תהיה כאן, ולכל צד יהיה סיפור. כל צד יוכל לומר לעולם, ובעיקר לעצמו, שאכן מטרתו הושגה. המאבק, אמרו לנו, הוא על כך שהפלסטינים ייאלצו להכיר בכך שהאלימות אינה משרתת את מטרותיהם, ולהסיק ששום הישג אינו מתחבא בחגורת הנפץ.
אבל איזה הישג מתחבא בקנה הרובה? איזה שינוי חל, אחרי מאות אזרחים ישראלים וכמעט אלפיים אזרחים פלסטינים שנהרגו, בנראטיב שלנו? מה למדנו אחרי שלוש שנים, שבהן אנחנו כותשים את תשתית הטרור ומחסלים מהנדסים ומפעילים את היחידות המיוחדות והאמצעים המיוחדים שלנו נגד אויב רעב ומיואש? הנראטיב הישראלי, כמו הפלסטיני, נשאר בדיוק מה שהיה ב-29 בספטמבר 2000. רק מספר השומעים הפוטנציאלים מצטמק עם כל מהדורת חדשות.
"מהנדס" ו"קצין מבצעים" נהרגו בפעולת צה"ל בשכם, בה נפל סמ"ר רועי אורן ז"ל. שום אוניברסיטה אינה מכשירה מהנדסים במהירות שהחמאס עושה זאת. שום הידרה אינה מצמיחה ראשים חדשים במהירות שבה עושים זאת ארגוני הטרור. כמה שבועות אחרי הכרזות הניצחון בישראל, דווקא החמאס מצטייר כמנצח הגדול של העימות: הוא שמכתיב את סדר היום, הוא שצובר כוח ותנופה פוליטית, הוא שקיומו וכוחו מונעים מאבו-מאזן להשליט סדר ומישראל לגלות איפוק. הוא, ואפסותה של המנהיגות בשני הצדדים. הוא, וכניעותם של שני העמים בפני הטוטליטריות של האגרוף.
החודשיים האחרונים היו כמו פרומו טלוויזיוני לימים הטובים שיכולים להיות. כל-כך הרבה עוצמה ורעב לשיפור התגלו בהם: מבית הנתיבות המלא ועד הקניונים שניעורו, מהבורסה המנתרת ועד הדולר היורד, אפשר היה לראות כמה טוב יוכל להיות פה אם רק יהיה קצת אור. אבל אף אחד כנראה לא האמין בזה באמת, והמנהיגות פחות מכולם. וכולנו יודעים את האמת: עוד מעט הפרומו ייגמר. החושך שיורד לא מבשר על תחילת הסרט, אלא על כך שבקרוב המציאות.