הפלסטלינה של פוליאנה

התעללות? תחייה מחדש? פוליאנה פרנק מיקססה שירים ידועים לאלבום חדש. "במרביתם לקחנו רק את השירה וניסינו להתאים לכל שיר את האווירה שלו", היא מספרת, "חלק קיבלו עיבוד קליל וקייצי, חלק קיבלו עיבודים קצת יותר אפלים וכבדים"

פוליאנה פרנק, הגלגול הנוכחי, הוציאה בשבוע שעבר אלבום רמיקסים חדש שמושתת כולו על טהרת האהבה לשירים וליוצרים ישראלים. תוכלו למצוא שם את שלום חנוך (ניגע אל החלום), מאיר בנאי (שער הרחמים), כנסיית השכל (תרימי את הראש), יהודית רביץ (מי לאהבה), חוה אלברשטיין (נואייבה), אריק לביא (זה קורה) ועוד רבים וטובים. זהו אלבום ראשון מתוך סדרה חדשה בשם "פלסטלינה", שבה יוצרים מקומיים משתמשים במאגר השירים של חברת nmc ומעניקים להם פירושים חדשים, כל אחד בדרכו ובסגנונו היחודי.

 

אם נרתעתם עד כה מרמיקסים וחששתם לגורלם של שירים אהובים, אין ממה לחשוש. פוליאנה פרנק לא רק שהצליחה ליצור סביב השירים עולם חדש, אלא גם העלתה את רף היצירה ליוצרים הבאים בסדרה. הצלילים רכים, שובבים כשצריך ואפלים במידה, לא מעיקים וטעימים מאוד לחיך. לפוליאנה פרנק יש את היכולת לקלוט את הרוח של כל שיר, להעניק לו את הכבוד הראוי ולקחת אותו לדרך חדשה ומרתקת.

 

שרון אליוט בן עזר, הגרעין הקשה והבלתי משתנה של פוליאנה, מספרת בראיון ל-ynet על המפגש עם חיים פרנק אילפמן, שהצית את הרעיון לפרוייקט המשותף. "לפני שלוש וחצי שנים, כשגרתי בלונדון, קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. חיים היה בצדו השני של הקו, הוא הציג את עצמו וגילה לי שקיבל את מספר הטלפון שלי מעמי לוי, נגן הגיטרה של פוליאנה פרנק וביקש ממני, כמעט התחנן שאבוא לבוא לנגן לו גיטרה עכשיו".

 

מה היה כל כך דחוף?

 

"חיים עבד באותה תקופה על פסקול לסרט של הצלם דיוויד ביילי ורצה שאנגן גיטרה בשיר הנושא לסרט, אותו היתה אמורה לשיר למחרת בבוקר, מריאן פייתפול. אפילו שהוא גר בקצה השני של לונדון, הסכמתי ונסעתי אליו. לאט לאט הכרתי את היצירות שלו ומאוד אהבתי אותן, החל מאותו רגע, התחלנו לעבוד ביחד".

 

מתי נולד הרעיון לפרוייקט?

 

"חיים השמיע לי את הרמיקס שעשה לחדווה עמרני בארץ, הרמיקס פשוט העלה אבק במגירה. החלטנו לחזור לארץ ולהמשיך לשתף פעולה, זמן קצר אחרי שהוצאנו את 'אחרי הציונות על שפת הים', פגשנו במקרה את דנה ברגר ואז התחלנו לשחק במחשבה, מה יקרה אם נעשה לה רמיקס. דנה התלהבה מהרעיון והביאה לנו את השיר 'לומדת לעוף'. אחרי ששלחנו את שני השירים שהיו לנו לחברת nmc, הם מאוד שמחו לעזור ונתנו לנו גישה חופשית למאגר השירים הגדול שלהם. מה שנשאר לנו, זה 'רק' לבחור עוד שמונה שירים ולצאת לדרך".

 

לא חששתם לפגום ביצירות המקוריות?

 

"בבריכה הלונדונית שאנחנו שוחים בה, לעשות רמיקס ובמיוחד בתור אמן שיוצר לעצמו את המוזיקה, זה הדבר הכי טבעי בעולם. אנחנו מוקפים באנשים שמשתמשים במוזיקה שגדלו עליה ובשורשים בתור בסיס ליצירה שלהם. אחרי שראינו מה שנעשה לרמיקסים בארץ, החלטנו ליצור משהו שונה. במקום לקחת את השיר ולדפוק לו מאחורה אומצה אומצה ולקרוא לזה רמיקס, חשבנו שיש מקום לבנות סביבו עולם אחר וזה כמובן, מחייב השקעה גדולה. היום, כמעט לכל דבר עושים רמיקסים רק בזכות ההתפתחות הטכנולוגית שמאפשרת את המשחק בשירים. מבחינתנו, זאת הדרך הכי טובה להפוך חלום למציאות, אפילו לא חשבנו מה יגידו בארץ".

 

מה הנחה אתכם בבחירת השירים?

 

"הדבר הכי חשוב לנו, היה שלא רצינו לעשות עוול לז'אנר, לכן בחרנו רק שירים שאנחנו אוהבים, זמרים וזמרות שיכול להיות מעניין להציג אותם קצת אחרת. רצינו שירים עם מנגינות מאוד טובות. זה קל יותר לעבד שירים עם מלודיה שעומדת בפני עצמה. השקענו בפרויקט הזה המון אהבה, נשמה ואת כל הידע שצברנו בשנים האחרונות. אני חולמת את השירים האלו בראש כבר הרבה זמן…".

 

זה לא פשוט לגשת לשירים ולהתחיל לקרוע אותם לגזרים…

 

"כשניגשנו לעשות רמיקס, לא התייחסנו למעטפת שהיתה סביב השירים המקוריים, הקשבנו רק לשירה הנקייה שוב ושוב. חשבנו מה אפשר לעשות עם כל השיר, לאן הוא רוצה ללכת, בדיוק כמו שמתחילים הפקה ראשונה של שיר. אתה צריך להחליט באיזה גוון אתה רוצה להגיש אותו, מה המשקל הרצוי למילים ובסופו של דבר, מה אנחנו רוצים להעביר החוצה. העבודה נמשכה מהבוקר עד הלילה במשך כמה חודשים טובים ונערכה במקביל בלונדון ובתל אביב. כבר הפסקנו לספור את השעות שהיינו באולפן. ברגעים של יאוש בהקלטות, היינו הולכים לראות סרטי בורקס ולאכול. אפילו נתקענו בסופת שלגים כשעבדנו על השיר של יהודית רביץ".

 

השמעתם את התוצאה הסופית ליוצרים המקוריים?

 

"כל הזמרים שמופיעים באלבום אישרו לנו להשתמש בשירים שלהם. במהלך העבודה על השירים, נתנו להם לשמוע את הסקיצות, רק לחלקם היו הערות קטנות. היה כיף לגלות שהם מאוד פתוחים לנושא, כי בסופו של דבר, שינינו להם את האקורדים ואת הקצב לחלוטין. לא קל לשמוע שיר שהוא בן 20 שנה ויותר, פתאום אחרת לגמרי".

לדברי שרון, השם "פלסטלינה" הולם את תהליך היצירה של האלבום. "אתה יכול לקחת חתיכה וליצור משהו אחד, אני יכולה לקחת את אותה חתיכה וליצור משהו שונה לגמרי. זה היה משחק מהנה, מאתגר עם המון התנסויות בשכבות רבות של צלילים".

 

היה ברור לכם מלכתחילה לאיזה כיוון אתם רוצים לקחת את האלבום?

 

"ידענו שאנחנו לא רוצים ליצור מוזיקה לרחבת הריקודים. האלבום הוא אידיאלי לשמיעה בבית, בבר, בבית הקפה או בים. למרות שיש מגוון סגנונות מאוד גדול, בסופו של דבר, השירים לקחו את עצמם לכל מיני מקומות. במרביתם לקחנו רק את השירה וניסינו להתאים לכל שיר את האווירה שלו, חלק קיבלו עיבוד קליל וקייצי, חלק קיבלו עיבודים קצת יותר אפלים וכבדים. אני מאמינה שמי שיאזין לאלבום, יגלה שני יוצרים שעשו תקליט אחד שלם עם המון אהבה".

 

אפילו הבאתם חיזוק ארמני לאחד השירים…

 

"צירפנו לשיר האחרון מאסטר של כלים ארמנים בשם טיגראן אלקסייאן. הוא הביא את הצליל המיוחד של הדודוק שהשתלב בצורה יוצאת דופן עם כל האלקטרוניקה מסביב. אם הארמנים עושים את זה באופן כל כך טבעי ולא מתביישים להשען על השורשים הטרגיים שלהם, אנחנו גם יכולים לנצל את שמחת החיים שעל שפת ים התיכון. זה רק מחזק את העובדה שיש לנו כאן תרבות ששווה לצטט אותה".