דיסוננס קוגניטיבי

מי שהולך במדבר לא ידבר על מים, כדי שלא לצאת מדעתו. כך בדיוק אסור לשגע את הנוער בדמיונות של שלום בלתי אפשרי. ידיעת המציאות הקשה לא תשבור אותו, כי אם התסכול המייאש מציפיות נכזבות

יש שנאת יהודים בעולם גם היום, 58 שנים אחרי. ילדינו אינם חשים בכך בגלל היותם כאן, ומפני שרצינו לשחררם מנטל הגלות. וכך פיתחו יהודי חו"ל מנגנוני הגנה, בשונה מהצעירים שלנו. הם אינם יודעים "מאיפה זה נפל עליהם", הלא חינכו אותם שהם "כמו כולם"!

 

הפער בין תודעה הזויה למציאות נקרא "דיסוננס קוגניטיבי", והוא עלול להיות מסוכן. לעורר במי שכל העולם מאשים אותו, לפתע, צורך לחפש את האשם בעצמו, בעמו ובמדינתו. אילו השכלנו לחסן את הנוער שלנו נגד נגיפי האנטישמיות, הוא לא היה גדל בתוך דיסוננס קוגניטיבי בכל הנוגע למקומו בעולם, כיחיד וכעם. עוד יותר מסוכן הדיסוננס מסביב לשלום. השלום חייב להיות "עאדל", אומרים הערבים, ואנחנו מתרגמים "צודק" ואומרים – למה לא?

 

אבל אצלם "צודק" הוא שם קוד לזכות השיבה! איש חמאס מדהיישה שהשתחרר זה עתה מצהיר: כן, הוא חתם על התחייבות להימנע מטרור. למה לא? הלא האינתיפאדה אינה טרור אלא מלחמת שחרור! לא מחוכמתו אנחנו נראים כטמבלים אלא בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי שבינינו.

 

הדיסוננס הזה חגג גם בעקבה. אבו-מאזן תודרך לשאת את הנאום הכי מתון שאפשר – וגינה את הטרור. הואיל והותקף מכל עבר, נשלח "שר" ההסברה שלו להסביר – וחזר על דברי הבחור מדהיישה: נכון, גיניתי את הטרור, אבל אנחנו הרי עושים מלחמת שחרור!

בעקבה ניסה שר החוץ להוציא מן הערבים משהו ממשי ותבע שאבו-מאזן יכיר בישראל כמדינה יהודית. תגובת אבו-מאזן: לא בא בחשבון. הוא מוכן להכיר רק בקיומה של מדינה בשם ישראל (מצדו, המדינה החילונית-דמוקרטית, בעלת הרוב הערבי, יכולה בהחלט להיקרא גם "ישראל"). אבל משרון תבע במצח נחושה להכיר במדינה ערבית פלסטינית. שרון, ששמע והחריש, אינו סובל מדיסוננס קוגניטיבי לגבי כוונות הערבים. הוא אנוס.

 

בפרשת גדר ההפרדה ההתנגדות הערבית היא לכל תוואי שהוא, ובכל זאת אנשי תקשורת מגויסים מטילים הכל על הקטע של אריאל. פן יתברר שהשלום אינו בר השגה גם כשהגדר היא על הקו הירוק ואפסו סיכוייהם לראות עוד בחייהם בביאת משיח השלום הפלסטיני. כאשר שרון יתקפל רשמית בקטע של אריאל, יתפוצץ גם הדיסוננס הקוגניטיבי בנוגע ל"גדר ההפרדה".

 

מי שהולך במדבר לא ידבר על מים, כדי שלא לצאת מדעתו. כך בדיוק אסור לשגע את הנוער בדמיונות של שלום בלתי אפשרי. ידיעת המציאות הקשה לא תשבור אותו, כי אם התסכול המייאש מציפיות נכזבות.

 

ישראלים ממוצא יהודי שבויים בדיסוננס קוגניטיבי לגבי השלום, הדמוקרטיה ורעיונות הליברליזם העולמי. בכל אלה הם חיים מחוץ למציאות. כדי לשרוד, עליהם לחזור למציאות, שעודנה – הן מול העולם הרחב והן מול השכנים – "עם לבדד ישכון". אולם זו בדידות שכדי לעמוד בה צריכים להיות גם יהודים, לא רק ישראלים. פירוש הדבר לדעת, למשל, מה זה תשעה באב.