מי צריך הודנה

אברהם בורג רואה את ההודנה כרגע שבו שני העמים עוצרים נשימתם ושואלים האם הקיצונים ברחוב, או בממשלה, יטילו וטו על תקוות ההמונים; אריה אלדד רואה בהודנה הזדמנות של ארגוני הטרור להתחזק וחושש מכניעה, כמו בלבנון

 

עדיפה הודנה לא מושלמת

 

אי-שם בדרך מראש-העין ואריאל אל עבר הגיהנום מרחפים שני מתאבדים ומחכים לישראל שתיגרר אחריהם.

 

הם ושולחיהם יודעים – הזעם הוא יועץ רע, הכעס והנקמה הם תגובות אנושיות הנכונות לרגע הכעס הראשון, אבל הן מלוות אותנו אחר-כך בימי צער וחרטה רבים. הם רוצים שם למעלה שישראל תחזור אל ימי החיסולים וההריסות. הם רוצים מחדש את העם הפלסטיני נטול תקווה ואת העם הישראלי עצבני וכעוס. כי רק בתנאי זיהום כאלה מתאפשרים חיים לנגיפים הממאירים של חסידי הייאוש והרצח.

 

לעומתם ניצבים מיליונים של ישראלים ופלסטינים שלא מוכנים לוותר על החיים. מיליונים שראו יחד כמה ימים של אור ויודעים שזה אפשרי. זהו רגע רגיש. יחיד במינו. רגע של עמים העוצרים נשימתם ושואלים האם הקיצונים ברחוב, או בממשלה, יטילו וטו על תקוות ההמונים. האם מנהיגות תיגרר בחולשתה אחרי מנהיגותו השטנית של הפונדמנטליסט, או שמא יתעלו המנהיגים והממשלות אל אמת הציפיות והתקווה של העמים.

 

כולם יודעים כאן הכל: המצב הנוכחי בלתי נסבל. ההסדר שבסוף הדרך ברור – שתי מדינות. ובאמצע בין עכשיו לפתרון אורבים לכולנו מנהיגים חלשים, דתיים, מסוכנים ומתאבדים חסרי רחמים.

 

לכן דווקא היום, ביום כאב קבורת מתינו, אנחנו חייבים להביט רחוק ולהגיד אמת. עדיפה הודנה מדממת ולא מושלמת על-פני אלימות תמידית ובלתי נשלטת. כי היום שבו נשוב אל הירי, הפיצוץ, הרצח, הכיבוש, הכעס והזדון יהיה יום ניצחונם של המתאבדים. בצחוק מהדהד הם ידחפו את כולנו לגיהנום עלי אדמות, בדרכם לפגוש את גן העדן החולני והמעוות שהובטח להם.