שובו של אד ווד

הבעיה העיקרית ב"טומב ריידר 2" היא שהמשתתפים בו אינם מבינים שהם למעשה מופיעים בפארסה מטורפת - שאולי תהפוך בעתיד ליצירת פולחן. כרגע, בכל אופן, אהרון קשלס סבור שאד ווד, הבמאי הגרוע בכל הזמנים, קם לתחייה

בשיאה של סצינת הפתיחה של סרט הפעולה החדש "טומב ריידר 2", לארה קרופט (אנג'לינה ג'ולי) ניצבת בפני סכנת חיים ממשית - היא תקועה אי שם במצולות הים ובלון החמצן ששימש אותה לצלילה נהרס כליל על-ידי קבוצה של בני עוולה. מה תעשה קרופט? האם כמו ג'ימס בונד בשעתו, תסמוך על צמד ריאותיה המפותחות ותעלה ללא כל בעיה לגובה פני הים, או שמא היא תבחר באופציה הריאליסטית ותיעזר בשני מכלי החמצן ששימשו שניים משותפיה, טרם מותם?

 

הצחקתם את לארה. במהלך מחשבתי מהיר ומבריק, על-פי מיטב המסורת של סדרת העל "מקגייוור", קרופט משכילה לחתוך את ידה, לדמם ולאותת בכך לכריש שיבוא ויישא אותה מעלה. אולם, לכריש הזדוני תכניות משלו, הוא כבר שנים בים, והרבה זמן לא נזדמנה לסביבתו נערה כה יפה, וכמנהגו של כל גבר רעבתן מבקש גם הוא לנגוס בבשרה. אל דאגה, קרופט מתעשתת בזמן, חובטת בפניו, והכריש המושפל נושא אותה אל על באמצעות סנפיריו הדיגיטליים.

 

כך מסתיים לו רצף הפתיחה המבריק ביותר שהוליווד ידעה בשנים האחרונות. מדוע מבריק? משום שבאמצעותו מבהיר במאי הסרט, יאן דה-בונט, שהסרט איננו מיועד לבעלי הגיון בריא, ובכך מכין אותנו לקראת הבאות.

 

כשאד ווד פגש את אינדיאנה ג'ונס

 

אין לי ספק כי "טומב-ריידר 2" ילהיב את הזאטוטים וודאי גם את מעריציה השרופים של היפה בנשים, אנג'לינה ג'ולי, שכל טפח באיבריה זוכה לצילומי תקריב, משל הייתה צלחת פטרי מבעד לעדשת מיקרוסקופ במעבדה. אולם, את ההנאה האמיתית מן הסרט ישאבו מעריציהם של סרטי ההרפתקאות והמד"ב של שלהי שנות החמישים - אותם סרטי 'טראש' מופתיים שניזונו מהפחד מפני מרוץ החימוש הגרעיני, או לחלופין מפני הקומוניזם המתפשט, והציגו עלילות מגוחכות על הסכנות שטמונות בשימוש בלתי מבוקר בעוצמה גרעינית. כך למשל, בסרט "אויב ללא פנים" (1958), הבמאים ארתור קרבטרי ומרשל תומפסון מספרים לנו על מדען שמבקש לערוך מטריאליזציה למחשבותיו, אך בהעדר אנרגיה מספיקה לניסוייו הוא מנתב עוצמה גרעינית שמקורה בבסיס הסמוך לביתו, אשר מצליחה לעבות את מחשבותיו לכדי ישות חומרית עצמאית - מוח 'ערפדי' שניזון ממוחות אנושיים.

 

"אויב ללא פנים" כמו גם "The Blob" מאותה שנה - המגולל את סיפורה של בועת הבשר האדומה (קומוניסטית, נו מה?) ההולכת וגדלה ככל שהיא אוכלת בני-אדם - הפכו בערוב ימיהם ליצירות פולחן בזכות עלילותיהם המופרכות, הטלאים בתסריט, המשחק המוגזם והאפקטים המגוחכים.

 

לאחר צפייה בחלק השני בקורותיה של שודדת הקברים, עולה התחושה כי השמועות על מותו של אד ווד היו מוקדמות וכפי שבלה לוגוסי התעורר לו משנתו הערפדית, כך גם הבמאי האקסצנטרי, הידוע בשמונה כינויים שונים שאולי מסמנים את שמונה נשמותיו, זוכה לתחייה נוספת הפעם בדמותו של הבמאי ההולנדי, יאן דה-בונט, שכבר ניסה לרמוז לנו בעבר על זהותו האמיתית ב"ספיד 2", "טוויסטר" ו"בית הרוחות".

 

"טומב-ריידר 2" הוא התשובה לשאלה מה היה קורה אילו העניקו לארתור קרבטרי או לאד ווד תקציב של 90 מיליון דולר וביקשו מהם לביים פרק עכשווי בסדרה "אינדיאנה ג'ונס", שכן יש בו את כל המרכיבים שהפכו את יצירותיהם של השניים לאהובות כל-כך, אלא שבעוד היצירות המקוריות ניזונו מאימי המלחמה הקרה, הרי שהיצירה המדוברת מתעדכנת ומתבססת על הפחדים שמקננים כרגע בנפש האמריקאית - הפחד מלוחמה כימית/ביולוגית וממדענים מטורפים בעלי כרטיס מועדון במאורותיהם של אוסאמה בן-לאדן וסדאם חוסיין.

 

בלי טיפת הומור

 

ביצירה הנוכחית לארה קרופט נמצאת במרדף אחר השליטה בתיבת פנדורה, שעל-פי התזה המוצעת בסרט, הגיחה לה מן החלל החיצון לכדור הארץ ובעת פתיחתה יצרה חיים. אך לתיבה יש כוח נוסף - ליטול חיים. זאת אנו למדים מניסיונו של אלכסנדר הגדול שחזה במגיפה האדירה שהביאה עמה פתיחת התיבה, ובעקבות כך ציווה על החבאתה במקדש מרוחק, שנקבר לאחר רעידת אדמה.

לימים, צלחותיה הנשברות של חתונה יוונית רועשת במיוחד מובילות לרעידת אדמה נוספת שחושפת כדור ובו רמזים למיקומה של התיבה הנחשקת, וכך מוצאת את עצמה ליידי קרופט נאבקת בדר' ג'ונתן רייס, זוכה פרס נובל ביום ומחבל בינלאומי בלילות, שכל מבוקשו להשמיד את הטבע האנושי ולהותיר רק את המוחות הטובים והמבריקים ביותר. רייס אפילו מעלה מועמדים אפשריים: ראשי מדינות.

 

לנוכח דבריו של המדען המטורף, והפחד מפני עולם שנשלט בידי מוחות מבריקים דוגמת זה של ג'ורג' וו. בוש, קרופט מצרפת לשורותיה מאהב מן העבר ויוצאת למלחמה למען עתידו של המין האנושי, שבסיומה, למרבה האירוניה, עדיין יונהג בידי אותו מוח מבריק.

 

מלבד התכתיבים ההיסטוריים המגוחכים ושמיכת הטלאים העלילתית, הסרט מתהדר במאפיינים נוספים שמציבים את יוצרו עם רשימה כה מכובדת של במאים. כך למשל, בדומה לאד ווד, גם דה-בונט משתמש בצילומי ארכיון שכלל לא צולמו עבור הסרט - ככל הנראה גלויות שנשדדו מאתרי תיירות ברחבי העולם - ובכדי לחסוך עלויות נוספות הוא אף מוותר בחלק מן המקרים על נסיעה לאתרים אותנטיים ומסתפק בתפאורות אולפן עשויות קרטון. גם באגף האפקטים הגרועים רושם הסרט הישג מרשים - הן הכריש והן המפלצות הדיגיטליות מצליחים לעורר פחד זהה לזה שהיו מעוררים בכם מוחות 'ערפדיים' מהלכים ובועת בשר קניבלית.

 

אבל מה שמסמן יותר מכל את הסרט הזה כיצירת פולחן שתוערך רק בעוד שלושים שנה, הוא המשחק המוגזם ונטול ההומור, שכן, בדומה למתרחש בסרטי שנות החמישים, ובייחוד בסרטיו של ווד, גם כאן, מסתמנת התחושה שהשחקנים לא מודעים לכך שהם משתתפים בפארסה מטורפת ועל-כן מסננים כל משפט ברצינות תהומית שהולמת יצירה של אינגמר ברגמן. הלב כואב בייחוד על ג'ולי היפה והכשרונית, שמשחררת חבטות, מעניקה מבטים ומסננת שורות קצרות כמי שמתכננת את נאום האוסקר הבא שלה.

 

שני דברים לפני סיום:

 

1. אמנם יאן דה-בונט היה צלם מוכשר של סרטי אקשן ("מת לחיות", "אינסטינקט בסיסי") ואף ביים את חלקו הראשון של "ספיד", אך הגיע הזמן שמישהו בהוליווד יבין את מה שאנשי ספורט הפנימו כבר מזמן: "פוקסים לא נחשבים!!!".

2. אם בעבר הושמעו טענות נגד סרטים בנוסח "הספר היה יותר טוב" ולא מכבר התרגלנו להשוואה עם חוברות קומיקס, הרי שהקיץ הזה מסמן את חיזוקן של שתי תופעות חדשות יחסית - ההשוואה למתקן שעשועים בדיסני ("שודדי הקאריביים") או למשחק מחשב ("טומב ריידר 2"), ומכאן שאל תתפלאו אם תתעוררו בוקר אחד וחבריכם יעלה בפניכם את השאלה הבאה: "לאן נעלמה המורכבות שהייתה בפאקמן?"