לרקוד עם שד אדום

באנו לראות את פיז'ו וגרונהולם מנצחים בראלי פינלנד, אבל קבלנו את מרטין מוליך פלישה אסטונית. יומן ממסע צבעוני, בין אגמים וסלעים

בהתחלה נשמעו שריקות אזהרה של מרשלים. אחר כך היו אלה צלילי פיצוצים. ואז, אחרי האש, הגיע העשן. העפר התרומם, וממנו הגיחה במהירות עצומה פורד חיוורת, או סובארו כחלחלה, או פיז'ו אדמדמה, או מה שלא תרצו. מחרישות אוזניים, מעיפות אבנים קטנות. מקפיצות את הלב אל-על.

 

אם אתה חכם, תשאר כנראה מאחורי הסרטים החוסמים. אם אתה מתחכם ומנסה לשפר עמדות צפייה, תזנק עם השריקה למחסה ותמתין למעבר מפלצות התהילה. ברוכים הבאים לראלי פינלנד, עם אלף אגמים, אלפיים קפיצות ועשרות אלפי צופים. לא כולם רגועים, אגב.

 

אסטוניה

 

בסוף היום הראשון לראלי, בכניסה למלון, אני חש לפתע טפיחה. אני חושב שהברנש השמנמן, הקולני והשיכור שמולי אומר "מרקו היה טוב היום". וכאשר על ראשי מונח עדיין כובע של פיז'ו, זה לא מתכון למערכת יחסים מוצלחת. אתם מבינים, מרקו נוהג בפורד, ומרקוס גרונהולם בפיז'ו. אני מתארח כאן בקבוצת פיז'ו הגאה, והוא אוהד את המתחרה הבכירה.

 

אנחנו משני צדי המתרס, רק שהוא גדול, ואני קטן בהרבה. הוא אסטוני ואני לצורך העניין פיני. ואיכשהו אני מצליח לשכנע אותו שגם אני אוהד של מרקו, ושמחר הכל יהיה טוב יותר. ואולי היו אלה המלווים רחבי הכתפיים של פיז'ו שנכנסו בדיוק ללובי והצילו אותי.

 

אני מודה. עד לפני שבוע לא ידעתי איפה נמצאת אסטוניה, מה צבעי הדגל שלה, ומה שותים תושביה. אבל אחרי הביקור בראלי פינלנד הכל השתנה. בדמיון עדיין מתנפנף הדגל התכול, כחול, לבן, והקריאה בקצב "מר-קו מר-טין" עם צלילי חצוצרות מזייפות שנמהלות ברעמי מכוניות ראלי. הפלישה של אוהדי מרטין הפכה ליום אחד את פינלנד לאסטוניה.

 

הם היו בכל מקום, מאזור הטיפולים, ועד לשביל הנידח יותר. והם כמובן שתו בכל מקום, ובכל זמן. אני לא בטוח אם הם השתתפו בניסוי מדעי לגבי יכולת ספיגת אלכוהול בגוף אדם, או שפשוט החליטו לגמור את מלאי הבירות בפינלנד. ולא שלפינים חסר משהו בנושא, אבל נראה שאוהד אסטוני ממוצע מביס אותם גם מתוך שינה.

 

תאמינו או לא, אפילו ראש ממשלת אסטוניה הגיע לכאן כדי לנצח על חבורת השיכורים. אבל בניגוד לטענות שהושמעו בכל מקום אז לא, זה לא הוא שהוריד חולצה ונתלה חצי-עירום על המדרגות שמול דוכן המנצחים. בכל זאת, אם תשאלו אותי, נראה כי האסטוני היחיד שלא שתה במהלך המרוץ היה מרקו מרטין. בעצם גם הוא שתה... שמפניה.

 

המרכז

 

ייבסקילה, אני חשוב שכך אומרים זאת, זו המקבילה הפינית לאוקספורד הבריטית- עיר סטודנטים עם אופי תוסס. אבל בסטנדרטים פינים זה לא אומר הרבה, והסיבה להגיע לכאן הוא רק הראלי שייבסקילה (ככה מבטאים את זה?) מתפקדת כמרכזו של אירוע הספורט המוטורי. מהר מאוד מסתבר שכינוי האירוע "ראלי אלף האגמים" אינו מוגזם. למעשה נראה שבעומק היערות מסתתרים הרבה יותר אגמים מהאלף הנקובים.

 

במרכז העיר, ששוכנת כמובן על שפת אגם, מתמקם קרקס הראלי. וזה אומר בניית עיר אוהלים בשבע דקות. למארחים שלנו, פיז'ו, יש כאן למשל שש משאיות גדולות שתוחמות את אוהלי השירות. אחת מהן משמשת בסיס להקמת אוהל האירוח - הצבא הצרפתי הרי צועד על קיבתו - ולמשרדים של ראשי הקבוצה, והאחרת כחדרי מנוחה לנהגים.

 

אפילו מרפסת לצפייה בנוף יש על הגג. והכל כמובן באדום לוהט, בהשראת נותן החסות הראשי. אגב, הצוות מונה 76 אנשים, פחות ממחציתם מכונאים. ועל הכל מנצח קוראדו פרוורה, הקיסר של קבוצת הראלי. האיש שגוער בכל מי שצריך, וחייך היכן שנחוץ.

 

וכאשר המכוניות האדומות נכנסות לעמדות הטיפולים, עטים עליהם מכונאים במהירות, כאילו היו מטוסי חיל אוויר בדרך להפצצת כור איראני כזה או אחר. הנהגים עצמם מנסים להתחמק למנוחה, אך פוגשים מייד את נציגי התקשורת, אנחנו שמסתובבים להם בין הרגליים.

 

מאז שפיז'ו חזרו לראלי, לפני שלוש שנים, יש להם רקורד מושלם בפינלנד - מאה אחוז ניצחונות. אבל אנחנו קלקנו את המאזן וגרונהולם, אלוף העולם ונהגה הבכיר של פיז'ו, פרש עקב תקלה. וכך, באמצע היום השני ודקות ספורות לאחר הפרישה, אני פוגש בו בעמדה של פיז'ו.

 

הפיני הגבוה מנסה לשמור על קור רוח, אבל העיניים אומרות הכל. "המכונית הייתה נהדרת, ידענו שיש למרטין בעיות וחשבנו שננצח. ואז הרגשתי שאבדתי את הבלמים ופתאום המשכנו בלי גלגל. זה קשה מאוד להיות אופטימי לגבי סיכויי האליפות שלי. אבל, או. קיי, זה ראלי. ועד המרוץ הבא אני כבר אמצא כוחות מחודשים".

 

האריה הזקן

 

ובכל מקרה קשה להתעלם מהנוכחות של פיז'ו בפינלנד. מעבר לשלוש המכוניות הרשמיות של הקבוצה, גם החמש "שפותחות" את הציר באופן רשמי (עוברות לפני הזינוק כדי לבדוק שהתנאים בטיחותיים) היו מבית פיז'ו. הצלחתה של אלופת העולם אומרת גם שמתחרים פרטיים רבים בוחרים להתייצב לאירוע עם ה-206.

 

בין אלה נמצא אגב גם ארי ואטאנן, אגדת ראלי מהלכת, אשר הגיע לכאן לקאמבק מרגש. האהדה לה הוא זוכה כאן אלוף עולם ב-81' קשה לתיאור, ועמדת הטיפולים הקטנה שלו תמיד מוקפת. ברדיו הוא מספר על מפגש מעניין שנערך כאן עם הרופא שהציל את חייו בתאונה קשה בארגנטינה ב-85'. "בלי האיש הזה לא הייתי חי וזה מה שמשנה, לא בולמי הזעזועים שנשברו לי במירוץ כזה או אחר".

 

הוא מספר גם על כוונתו לאחד כוחות מחדש עם הנווט שלו לשעבר, דיויד ריצ'ארדס, העומד היום בראש חברת פרודרייב שמריצה את סובארו בראלי, ושל קבוצת הגרנד-פרי ב.א.ר. ואטאנן גם מספר על-כך שז'אן טוד, מנהל קבוצת פרארי בפורמולה 1 ואיש ראלי מתקופת ה-205 של פיז'ו, היה אמור להשתתף עמו כנווט. "הוא ביטל את התוכנית בגלל העומס בגרנד-פרי".

 

בסוף האירוע יכריז בשידור חי כי הוא מתרשם מהכשרונות הפיניים הצעירים והמהירים. מאידך הוא ממליץ לאלה שקבעו זמנים איטיים ממנו לתלות מיידית את נעלי המרוצים. ומעשה שכזה היה משאיר אגב לא מעטים בחוץ, בהתחשב במקום ה-11 בו סיים האיש המבוגר. כאשר נשאל איך זה לנהוג היום ב-206 המודרנית, הוא עונה בנימה פילוסופית - "המכונית לא משנה. מה שחשוב באמת זה אם אתה יודע לחיות וליהנות מהחיים. ואני מאוד נהניתי היום".

 

הקרבה

 

מרוץ ראלי באליפות העולם אינו בנוי לאוהד המפונק, או למי שליבו חלש. צריך לקום מוקדם, צריך לדהור במכונית לקטע דירוג, להספיק להתמקם לפני שעוברות המכוניות המובילות, ואז לרוץ מהר למכונית ולנסות להגיע לקטע הבא באותה מתכונת. וכדאי גם שלא לעבור על המהירות המותרת בדרך, כי המשטרה הפינית תגברה כוחות ועוצרת גם על 2 קמ"ש מעל המותר.

 

זה אומר שאם תצליח לראות שמונה קטעים בראלי פינלנד מתוך 23, זה אומר שעבדת קשה או שיש לך מלווים יעילים. ובכל זאת, לכל מקום שכבר הגענו, הקדימו אותנו פינים ואסטונים, עם מושבים מאולתרים, מקלטי רדיו מכל הסוגים, דגלים, כלי נשיפה, תופים ובעיקר פחיות בירה. אומרים ש-500,000 כרטיסים נרכשו לאירוע הזה, מה שמסביר את הצפיפות הגדלה ככל שהמרוץ מתקדם.

 

אבל הקרבה לנהגים ולמכוניות היא עדיין המרגשת ביותר באירוע. ואטאנן אולי כבר בן 51, אבל כאשר הפיז'ו הכסופה שלו חולפת במרחק של פחות ממטר ממני בהחלקת צד, מכסה אותי במטר אבנים וחול, קשה שלא להתרגש. לראות את גרונהולם מתרומם קלות ונוחת ממש ליד הרגל, או את הקסארה של מקריי מרחפת באוויר, זו חוויה שמסבירה מדוע מכונה המרוץ גם "ראלי אלף הקפיצות".

 

וניתן לפגוש בנהגים גם בדרך לקטעי הדירוג, כאשר הם ממתינים לתורם לזנק, ומוכנים להחליף מילה עם עוברים ושבים כאילו בעוד שניה הם יוצאים לטיול שנתי ולא למבחן מהירות מטורף, בו ישקו ל-200 קמ"ש על שביל עפר צר שמתפתל בין עצים נוקשים. כי נהגי ראלי, בניגוד לאלילי פורמולה 1, הם בשר ודם. אתה יכול לראות את פיטר סולברג חותם למעריצים על אם הדרך, את מרטין רץ להטיל את מימיו ואת הקסארה של מקריי הממהר כמעט ודורסת צופה חולמני שלא נבהל מרעש המנוע.